לבוזגלו נשבר מההתנשאות האשכנזית
דווקא כשחיים בוזגלו עמד להשיק את הסדרה הכי מושקעת בתולדותיו הוא חטף התקף לב. כואב לו בגלל הזכייניות המנוכרות, שלא סופרות אותו, בגלל התביעה הכספית הענקית שהוגשה נגדו ובייחוד בגלל מבקרי הטלוויזיה "האשכנזים והציניים" ששחטו אותו. לכל אלה הוא משיב, בריאיון נטול מעקפים
בהתאם, הערב הזה נראה כמו חמישה מיליון חינות. צרפתיות קוקטיות השתרעו על מחצלות אוריינטליות, ספינג' בוהקות משמן נצצו לאור הפלאש, 700 מוזמנים התגודדו בבופה, ונוסף לכל זה, היה קוסקוס. כי דבר אחד בטוח: גם אם מוזיאונים הם לאמנות הרנסנס או הרוקוקו - הערב הזה, כולנו מרוקו.
אבל שום קולולו לא יצא מהפה של בוזגלו, רק "תודה" חלושה וחיוך רפה. לא שהוא לא היה מנומס. הוא דווקא לחץ ידיים בחמימות לקהל הנפעם, חיבק בגאווה את נתנ נאל, בנו המלאכי בן השנתיים, זגזג בין צרפתית לענ ברית לצרפוקאית במיומנות שיש רק למנחה אירוויזיון - ועדיין, משהו בחזות האושו האסופה שלו השתנה.
מי שלא ידע, לא יכול היה להבחין בזה. מי שכן, לא ידע מה עושים במצב כזה מלבד להסמיק במבוכה. אבל העובדה המדכאת נותרה תלויה במרכז החלל כמו נברשת זוהרת: בוזגלו הגיע לפרמיירה היישר מבית החולים. הרופאים אסרו עליו להתרגש, ובוזגלו, לשם שינוי, שמע בעצתם. שלושה ימים לפני כן, הוא חטף התקף לב.
זה קרה לילה לפני מועד הריאיון המקורי, בחצות של יום שישי ה-13. בוזגלו (57) בדיוק ניסה להרדים את נתנ נאל בדירתה של בת זוגו ואם בנו, ליסה ממו, כשהתחיל לכאוב לו הלב. "זה בטח הקממבר שאכלתי קודם", הרהר לעצמו בהתחלה, כי כשאתה מנהל זוגיות עם צרפתייה לוהטת שצעירה ממך בשני עשורים, יש, מתברר, כמה סיכונים אפשריים. אבל זה לא הפסיק.
"בסוף התברר שזאת לא אשמתי", מדגישה ממו. "הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב, קשה, כאבים, אחרי עשר דקות הוא אומר לי'נראה לי שזה התקף לב'. שמעתי את המילה, אמרתי אונקיי, התקשרתי לבנים שלו שיגיעו מיד כי לא יכולתי להשאיר את נתנאל, התקשרתי לאמבולנס, ופחדתי מלא. אמרתי, עדיף להיות הוא כרגע מאשר אני".
ינון (26) ואיתי (24), שני בניו מנישואים קודמים, ליוו אותו כל הדרך לאשפוז. ליסה ואחיו הצטרפו אליהם בהמשך. רק בוזגלו, כהרגלו, שכב על האלונקה והתבונן על הסיטואציה בעדשת פילם. "ההתקף לא מפחיד", הוא אומר בקור רוח.
"זה פתאום קורה לך, וזאת פעם ראשונה, אז אתה לא יודע שזה התקף. אבל כאב לי בחזה וכאב לי בגב, כאב חד מאוד, כמו רגל של פיל שמוחצת לך את החזה. אז נכנסתי למיטה, התפשטתי, התלבשתי עוד פעם כי זה
"הרגשתי מפוקס לגמרי. וגם באמבולנס דיברתי, אבל כאב לי. באתי לבית חולים, ותוך חצי שעה עשו לי צנתור בלב, ראו שיש עורק סתום, פתחו אותו, שמו כלי שמחזיק את העורק, ואז הגיעו כולם. כשהם הלכו הלכתי לישון ופתאום התחיל עוד פעם. ואז לקחו אותי חזרה לחדר, קראו לרופא תורן, והכניסו לי עוד צינור, הפעם מהצד השני, באותו עורק".
ואז חשבת שזהו, זה הסוף?
"אהה, בגלל שביימתי סצנות כאלה בקולנוע, אני יודע שברגע שאתה באמבולנס, ואתה מדבר, והרופאים איתך, ואתה לא מאבד את ההכרה, והם רואים בקרדיולוגי שזה התקף לב, אז בסדר, אני אהיה מאושפז. לא עברה לי המנ חשבה של מוות בכלל.
אני לא פחדן, לא היה לי איזה פחד של 'וואי, אני הולך למות'. כי מה אפשר לעשות? אתה שוכב שם במין חוסר אונים כזה, אתה רוצה שזה ייגמר, אבל זה בעיקר פיזי, אתה רוצה שהכאב ייגמר. אז חיכיתי שיפסיק. ומה שעלה לי מדי פעם מול העיניים זה נתנאל, שאני צריך להחזיק מעמד בשבילו. הוא לא יודע, לא רצינ תי שהוא יראה אותי ככה".
ומה עכשיו, מה עם החיים שלך?
"כשאתה מתאושש קצת אתה אומר רגע, אולי במקום לעשות חמישה סרטים ביחד שווה לעשות ארבעה סרטים ביחד? מבחינתי, אני אומר לעצמי יאללה יאללה, שזה יהיה מאחוריי. כן, אתה צריך לשנות קצת משהו בראש, בחיים שלך, להרים את הרגל מהדוושה. אבל אחר כך, כשאני ממשיך לחשוב, אז אני אומר כן, אבל יש לי את זה ואת זה ולנסוע ללוס אנג'לס ופרמיירה בפריז ולנסוע לקנדה, ואני לא מוכן לוותר על זה. ז'תומרת, זה לא כל כך מתיישב לי עם מה שאמרתי שנייה קודם".
גם לי לא.
"כמו שאני מכיר את עצמי, אני אחזור לסורי. עדיין יש לי כאב פיזי כי חדרו לי מכל הבטן, זה נראה מפחיד, מן סוג של שטף דם, אבל אני מניח שעוד יומיים-שלושה זה יסתדר. ועובדה, באתי לפרמיירה קול לגמרי. לא הרגשתי שאני מתפגר. תראי, אם אני מרגיש שאני יכול, ואם ביום שאחרי ההתקף אני שוכב במיטה ומדבר כל הזמן, אז למה שאני לא אלך לפרמיירה?".
אבל מה זה יעזור אם לא יהיה לך גוף?
"בסדר, אני לא מסכן את חיי. אז חטפתי התקף לב, ומה עכשיו?".
ימים ספורים אחרי השיחה הוא אושפז שוב, ושוחרר בתחילת השבוע. לדבריו, "חשבו שחטפתי צהבת. הכול שטויות".
כל זה מעניק משמעות טעונה במיוחד לשם הסדרה החדשה של בוזגלו. "לחיות מחדש" (רביעי ב-21:45 בערוץ הראשון, ומאפריל בבתי הקולנוע) היא קופרודוקציה ישראלית-צרפתית של חברת ההפקות של בוזגלו ונלקה פילם הצרפתית, שכבר הספיקה לגרוף את פרס הצילום ופרס חביב הקהל בפסטיבל לושון הצרפתי.
העלילה מתרחשת בשנת 1947 ומלווה את סיפור אוניית המעפילים הראשונה שעלתה ממרוקו, "יהודה הלוי", שעליה שהה גם אביו של בוזגלו, אשריאל. זה היה יכול להיות רק נר זיכרון אינטימי לאביו שנפטר לפני 14 שנה מהתקף לב ומאירוע מוחי. אבל בוזגלו הוא אחד שחושב בזיקוקים.
לצורך העניין הוקרבו 300 שחקנים, ביניהם כוכבים צרפתים כמו ברנארד קמפן, שרה פורסטייה ומארק רושמאן, וישראלים כמו לירז צ'רכי, שמיל בן ארי וג'וליה לוי בוקן. 37 ימי צילום שנשמעים כמו מגדל בבל, הובילו לחזון אחרית הימים. אשריאל בוזגלו יחיה לנצח, חיים בוזגלו יצא משיח. והוא בכלל אתאיסט.
בוזגלו, הבכור מבין שלושת ילדיהם של מרסל ואשריאל, גדל במשפחה מסורתית בירושלים, עד שבתום הצבא עבר לפריז ונשאר שם 11 שנה. סיפור האהבה של הוריו התחיל עוד במרוקו, כשהתגוררו בשכנות. שנה אחרי שאביו עלה ארצה עלתה אמו, ואהבתם ניצתה. "היה הכול, מכל הצבעים", מספר בוזגלו.
"טוב, רע, למעלה, למטה, ברוגז, שולם, כבוד. משפחה מרוקאית אמיתית. חמין בשבת, בית כנסת, כדורגל הפועל ירושלים. אמא מרוקאית חרוצה, תופרת, עובדת קשה. אבא שלי היה איש נאה מאוד, ליברלי, מרשים, עם הרבה חזון בעיניים. הוא היה מנהיג באישיות שלו, גם בבית. היו לו התפרצויות, אבל הוא היה לוחם צדק כזה, ובזה הוא דומה לי.
,היה לו קול מאוד יפה. הוא היה חזן, ופייטן, הוא אהב מאוד לעזור לאנשים. 12 שנים הוא היה בעיריית ירושלים. יש רחוב על שמו בעיר. הוא עשה המון דברים בקהילה המרוקאית, הוא גם היה המפא"יניק התורן של התקופה ההיא, שמעון פרס היה בבר מצווה שלי. היינו משפחה קלאסית, דת לייט".
ואתה?
"אני הייתי אנטי דת. זה היה סיוט ללכת לבית כנסת, זה נראה לי צינוק. הייתי מחפף, התחלתי להתחמק ובסוף לא באתי בכלל. אבא לא היה אומר כלום, רק עושה את הפרצוף ההוא שהייתי מחקה, מן משהו כזה עם השפתיים והנחיריים. היו לנו שיחות כאלה שסיפרתי לו שאני לא מאמין. הוא ביקר אותי, אבל הוא לא לקח את זה כדרמה".
וכשנהיית חיים בוזגלו, הייתה דרמה?
"הוא לא אהב את המשיכה שלי לקולנוע. הוא אמר'כן, זה נחמד, אבל מה עם המשכורת?'. עד היום אני שומע את הקול שלו בכל פעם.
'קולנוע זה לא מקצוע'. לצערי הגדול, כשהוא הלך לעולמו הוא לא הספיק לראות. הוא ראה רק את הסרטים הראשונים. עכשיו, למשל, הייתי מת שהוא יהיה. אני חושב שהוא היה גאה בי, והיום הוא היה גאה בי שבעתיים. כי מעבר לזה שאני מספר סיפור שמבוסס על החיים שלו, אני עושה משהו חשוב מאוד לקהילה, וזה משהו שהיה חשוב לו יותר מעצמו. כי הוא כן היה מודע לזה שיש בעיה".
איך זה, הרי הייתם אצולה מרוקאית.
"אתה מבין את זה לאט. מכים בך בראש בפטישים ואתה מתחיל להבין שקרו שם דברים לא טובים. אנשים סיפרו לו איך התייחסו אליהם האשכנזים. ולאט לאט נוצרה מודעות פוליטית, רק שהוא היה במחנה הלא נכון.
"הוא ניסה להילחם בזה מתוך מפלגת העבודה, והוא הבין בסוף, כשכבר לא רצו אותו, ש-12 שנים הוא היה מרוקאי תורן. היו בוחרים מישהו שהקהילה אוהבת, כדי שיבואו בוחרים להצביע, וככה הוא היה בצמרת. עד שהבינו שיש מישהו שיכול להביא יותר, ואמרו לו ביי ביי. הוא לא דיבר על זה, אבל אני הרגשתי שכאב לו. אני גדלתי בבית מאוד מוגן, ולקח לי שנים להבין מה קרה למזרחים".
מה קרה?
"שפיזרו את המרוקאים בפריפריות, שהמרוקאים הם מוקצים עם התרבות שלהם והאוכל שלהם והמוזיקה שלהם. אבל אני שמח על הזדמנות עם 'זינזאנה', וגם על הסרט שעשיתי, 'כבוד', שזה סרט פשע עם שתי משפחות מרוקאיות - כי הסתכלתי בעיתון והכמות של המזרחיים בעולם הפשע גם כן מדהימה. הסיפור די ברור לי. אנשים לא קיבלו, אז החליטו שהם רוצים בכוח. לא שאני מצדיק את זה, אני מנסה להבין את זה".
בוזגלו הוא טורנדו של סטים. וגם עכשיו, כמו תמיד, הוא חושב במפוצל. אחרי טרילוגיית סרטי המצב של "דיסטורשן", "ג'נאם ג'נאם" ו"דלת מול דלת", בקרוב יצא "כבוד" (בכיכוב זאב רווח) ו"סשן" האמריקני (עם סטיב באואר ובר רפאלי).
חוץ מזה, הוא עובד על "סרק סרק", קופרודוקציה ישראלית-ספרדית המבוססת על רצח רבין; עוד קומדיה שליסה כותבת ותצא בצרפת; "סירקיוז הוטל" (עם שרלוט גינזבורג וג'ון מלקוביץ') ; "לאן הולכים הפילים", הפקה קנדית על משפחה יהודית ברוסיה של מלחמת העולם הראשונה; וחולם על רימייק אמריקני ל"פגישה עיוורת" העתיק ("בפנטזיה אני רואה את רוברט דאוני ג'וניור ואת אן התאוויי").
כל הקשרים מפסטיבלים בינלאומיים, כל הכספים ממשקיעים פרטיים. "אני לא איש של כספים", מבהיר בוזגלו. "מעולם לא הייתי, אני פזרן מטורף, אני בקושי משלם את המשכנתה, אין לי שום גרוש חיסכון בבנק. אני איש של עשייה, אבל הכסף בורח לי בין האצבעות. אני אף פעם לא מתעסק איתו".
ואולי חבל שכך. בשבוע שעבר הוגשה תביעת ענק נגד "פול מון פרודקשיין", חברת ההפקות של בוזגלו, בסכום של כ-1.4 מיליון שקל. התובע, ג'ואי גרינקורן, הוא אחד המשקיעים בחברה ואיש עסקים אמריקני, שהשקיע בעבר גם 25 אחוז במותג "מייקל לואיס".
עכשיו הוא מאשים את בוזגלו ואת שותפיו בכך שכסף שיועד להשקעה בסרטים, הושקע בכיסוי חובות אישיים ובהגדלת משכורת מנכ"ל החברה. "מדובר בגיבוב של שטויות", נמסר בתגובת החברה הרשמית. "אי דיוקים עובדתיים משוועים שניתן להוכיחם כמו אור בצהריים. אנו מכחישים את הכול מההתחלה ועד הסוף ונהפוך הוא. ג'ון גרינקורן הוא זה שחייב לנו כסף".
בוזגלו: "העו"ד אסר עליי להגיב, אבל מה שכתוב שם זה מה שכתוב. או-קיי?".
אם יש משהו שבוזגלו אוהב, זה סודות. הוא מתרגש מהם, מחפש אותם בשחקנים, ואף פעם לא מנסה לפצח אותם. אבל איכשהו נדמה שבשנים האחרונות הוא עצמו נהיה סוד. זה עצוב, כשמדובר במישהו שמתראיין בכל שנה, עובד כמו חקלאי מיוזע, ומדבר רוב הזמן כמעט בלי להזיז את הפה. ובכל זאת, מתי בפעם האחרונה צפיתם ביצירה מקורית של בוזגלו? וכזו שלא קוראים לה "זינזאנה"?
"אני לא בשום קליקה", מסביר בוזגלו. "והאמת שהמקום היחיד שמסתכלים עליו מבחינת האיכות, ולא מבחינת הרייטינג, זה הערוץ הראשון. אין פרסומות באמצע, יש תקציבים נכונים, ובכל פעם שהייתי צריך לדבר עם אנשים שם, הם דיברו איתי כמו שצריך. לא אמרו לי 'רייטינג, מורן אטיאס וזה'. הלכו איתי. כבמאי".
אבל אתה לא מתגעגע לימי ערוץ 2?
"לטוב ולרע. כי אחר כך ראיתי איך הם עושים מניפולציות. באתי אליהם עם הסדרה הכי מדהימה שעשיתי, 'אשליות', וברשת שידרו עונה אחת ואת השנייה בכלל לא שידרו. אחרי שהם זרקו לפח סדרה שלמה, מבחינתי, הם אנשים שלא מבינים בטלוויזיה. וגם לא מבינים בכסף, אגב, כי השקיעו בזה הרבה. ההחלטות שלהם הן קודם כול כמה שפחות להוציא. ובכל פעם שאתה מאיים עליהם עם משהו שהוא קצת יותר נועז או תרבותי, הוא ייפול בגלל תקציב. והאסון הגדול הוא שהעם, מה שנותנים לו הוא אוכל".
אז למה לא פנית להוט או ליס?
"כי גם שם יושבים אנשים שזאת בושה וחר רפה. היום אני צריך לעמוד בתור שם, כדי להגיע לפגישה עם אנשים שייקח להם עוד הרבה שנים להבין מה עשיתי בטלוויזיה. הם החליטו שהם הגאונים של הטלוויזיה החדשה. כאילו מה, אני צריך להתאמץ כדי שלמירית טובי (אחראית תחום הדרמה של הוט - לב"ס) יהיה יותר נוח? שהיא תגיד לי שהיא רוצה לתת לי סדרת דרמה בהוט? אני, למשל, היום רוצה לעשות המשך ל'זינזאנה'. נשמע לך הגיוני שמישהו לא ירצה לקחת את זה?".
לא.
"יפה, אז פה יש זילות. כשאני אגיד המשך של'זינזאנה' הם יתקעו אלף דעות קדומות. יש פה אנשים שלא יודעים לתת כבוד, כי הם חור שבים רק על התחת שלהם. לדבר עם מירית טובי, בא לי להקיא. כי לבחורה הזאת אין טיפת כבוד למה שעשיתי עד היום, והיא משחקת לי אותה מירית טובי. אז תשחקי אותה לבד. אני אבוא ואתחנן שהיא תיתן לי חמישה מיליון דולר לעשות סרט על רצח רבין?".
"לא, כי היא תגיד לי 'נגמר לנו התקציב'. וכל זה כשיש פה פעם ראשונה בהיסטוריה אופציה לעשות קופרודוקציה עם ספרד, כשהספרדים קשים מאוד עם ישראל. והשגתי את הכסף מספרד, וכל מה שחסר לי זה 50, מאה אלף דולר, שיהיה סרט על רצח רבין, שזה פי אלף יותר חשוב מ'האח הגדול'.
אני אשיג כסף ממשקיע פרטי ואני אעשה אותו. כי ככה זה המציאות פה, ואין לי כוח להתחיל עם כל זה. אבי ניר, נפגשתי איתו עשר פעמים, איך קרה שעד היום לא היה לי אף פרויקט? מה קרה? מה, אני לא במאי שווה?".
לא הבנתי, דחו אותך?
"יש לי אינטואיציות. אני רואה בנאדם, מסתכל לו בעיניים, ויודע שממנו לא ייצא כלום. בקשת אין עם מי לדבר, כי ניסיתי כמה וכמה פעמים, אמרו לי'וואו, אתה במאי מוכשר, איך זה שלא עבדנו ביחד?' ולא יצא כלום. כלום! היו שתי גרציות שנפגשתי איתן, אמרתי שאני רוצה המשך ל'זינזאנה', אמרו לי לא.
"רציתי שישקיעו בסרט'כבוד', אמרו לי לא. אז בסדר, אני אעשה לבד. וככה עשיתי. ופה הבאתי משקיעים פרטיים, פה ושם עזרו לי קרנות למיניהן בהשלמות. ויש לי את הסרטים, והכול סבבה. ולסרטים הבאים שלי אני אבחר לתת תקציבים פי שישה ממה שעשיתי היום, עם תקציבים זרים".
מה עם ערוץ 10, ניסית?
"גם כן, יושבים שם כל מיני מוקיונים שאתה בא אליהם, ואין הכרה, את מבינה? אבסורד. יום אחד אני מקבל טלפון 'בוא, אנחנו רוצים שתכתוב עם במאי אחד פרויקט'. חצי שנה כתבנו משהו שהיה מצוין לדעתי, חצי שנה אחרי זה אנחנו רואים בטלוויזיה משהו דומה מאוד. זאת הרמה שלהם. ובאתי אליהם עם 20 פרויקטים, דחו אותי, פעם, פעמיים, מספיק. שלא ישתמע מהדברים שלי שאין סדרות בטלוויזיה, יש סדרות יפהפיות. ויש את הקול שלי, ואיפה הוא כרגע?".
הטענות של בוזגלו כלפי הזכייניות נשמעות חלביות, כשהוא מתפנה לטפל במבקרי הטלוויזיה. בפעם האחרונה שזה קרה לו השנה הייתה 1995, ובוזגלו , במאמרו עם ב"זמן תל אביב", נכנס בהרואיות נפוליאונית בכל מבקר קולנוע שתיעב את "צלקת", סרטו עטור הפרסים.
"הסרט הוא עליכם, חבורה של הומלסים שמחפשים כל חייהם את מה שלעור לם לא ימצאו: תוכן, אהבה וחום", הוא הטיח בנחמן אינגבר, שמוליק דובדבני, מאיר שניר צר ויאיר רוה, במה שכינה אז "שפתכם, שפת הביבים". אחרי זה נחה דעתו למשך עשור ומשהו של איפוק, עד שהשבוע הקיצה דעתו בשנית, ככל הנראה מסיוט.
ואלה שמות הקורבנות במלחמת העצמאות 2009: ירון פריד מ"הארץ" ("יש משהו מטריד בפשטנות ובבנאליות של התסריט, שבו הכול נאמר, כלומר נצעק, אחד לאחד"); גפי אמיר מ"ידיעות אחרונות" ("איפוק וכתיבה מרובדת רבדים היו מיטיבים עם הדרמה, במקומם קיבל הסיפורון הזוטר טיפול של אפוס היסטורי");
אביעד פוהורילס מ"מעריב" ("לא בטוח שהסרט מחדש משהו מעבר לסרטים שראינו כשהתכוננו לבחינות בגרות בתולדות עם ישראל") ; והדס בשן מ"פנאי פלוס" ("בדרך כלל כאשר מרכזים את כל השחקנים המזרחיים של ישראל תחת קורת גג אחת, אני חשה שמשהו רע עומד לקרות. הדלות היחסית ניכרת באיכות הצילום, אפילו בפסקול - נדמה כי בוזגלו חסך בהוצאות כשהחליט להשתמש רק בווריאציות שונות של 'התקווה'").
"מעצבן אותי שעיתונאי כותב 'מה חדש בסדרה הזאת?'", מתקומם בוזגלו. "זו פשוט בורות. מעולם לא נעשתה פה סדרה בפילם ובכזה תקציב עם כוכבים זרים שהעיתונאי אינו יודע את שמם, יש גוגל היום והוא יכול לברר. או הבלבול והבורות שבין 'התקווה' למקור של 'התקווה' של סמטנה. מעולם לא סופר סיפור מחנה המעצר בקפריסין למעט כמה דקות ב'אקסודוס'.
"מעולם לא סופר על עליית מרוקו ב-1947. מקובל לדבר על העלייה הגדולה בשנות ה-50. וזה החידוש הגדול בסדרה הזאת. מה גם שזה הסיפור של כולם. זה לוקח אותנו לשורשי הקונפליקט האשכנזי-ספרדי.
"זה מספר את האמת גם לנו וגם לאשכנזי שנקרא 'ירון פריד' או לאשכנזייה שנקראת 'גפי אמיר' או לאשכנזי השלישי מ"מעריב" אני לא מתווכח עם הביקורת, זכותם להגיד מה שהם רוצים וגם זכותי, והפעם החלטתי שאני לא סותם את הפה כי נשבר לי מכל האשכנזים שמשחקים אותה תמיד כאילו הם יודעים הכול".
מה, כי הם אשכנזים?
"אני חושב שיש בזה משהו, מעצם העובדה שהמבקרים האלה הם שלושה אשכנזים שכאילו ממשיכים את השרשרת. שהמבקרים האלה פשוט יושיבו את ההורים שלהם מול הטלוויזיה ויקבלו את האמת בפנים, כי נראה לי שאחרי כל כך הרבה שנים של צפייה בטלוויזיה מקולקלת הם איבדו רצינות ורגש.
"הציניות והשעמום והכמות המגוחכת של החומרים שהם צריכים לקלוט בכל שבוע, כנראה, שיבשו להם כבר את כל החושים. הרחיקה לכת היעני מבקרת מ'פנאי פלוס', שנחרדה מכמות המרוקאים בסרט שאיימו על שלוותה, ובמחי משפט אחד ביטלה את 'זינזאנה' ואת 'שבעה' עטורי הפרסים, כי מה שאנחנו יודעים לעשות זה לצעוק במדינה הזאת.
"מה זו אם לא גזענות? ומן הראוי שהיא תתנצל מעל דפי העיתון. עם אותה רשימה של מרוקאים היו לידם לא מעט אשכנזים במקור, כמו פירה קנטור, שמוליק שילה, צבי כנר, קטיה לבקוביץ' ועוד ועוד, היא כנראה הרכיבה משקפיים שרואות שחור-לבן".
ואם המבקרים לא היו אשכנזים, הם לא היו אומרים את זה?
"לא, כי אין להם שום רגש לאבא שלי ולעדה שלמה. אם המבקר היה ספרדי, הוא היה רואה את הסדרה ומתרגש. בתור אשכנזי הוא יכול רק לשבת ולגחך. ואני החלטתי להוריד את הכפפות במיוחד לאור העובדה שהנושא הזה מאוד מרגיז אותי, משום שזאת ההוכחה להמשך של משהו שאני מנסה לתאר בסדרה הזאת.
"קיבלתי מאות טלפונים מאנשים שראו והתרגשו עד דמעות, ונמאס לי מכל הפלר צנות הזאת, שמותר להם לשבת על מגדל השן שלהם ולהגיד מה שבא להם ושזה יעבור בשתיקה, כי אף אחד חלילה לא יעז לצאת נגד מבקר. והדבר הכי בולט, שמוכיח שהם היו מרושעים, זה שאף אחד לא כתב שהסדרה הזאת זכתה בפרסים חשובים על ידי צרפתים לא יהודים שהסרט ריגש אותם.
"הם עשו עבודה לא מקצועית, ונשבר לי מההתנשאות האשכנזית הזאת. בכל פעם שיוצר מזרחי פותח את הפה אז הם באים וסותמים לו אותו, באמתלה של 'אנחנו מבקרים ואנחנו מבינים מה זה טלוויזיה כי למדתי קולנוע'".
באסה.
"ממש לא הייתי סופר אותם, אם זה לא היה כתוב בעיתון ועוד 20 מרוקאים היו צריכים לקרוא את זה ולהתבאס. לפעמים זה בא להם יפה, כי הם אוהבים אותנו שקטים ומתים. אבל גם לנו מותר להגיד מה קרה להורים שלנו, ומה האשכנזים האלה, ההורים והסבים שלהם, עשו להורים ולסבים שלי.
"למדנו לקרוא ולכתוב, והגיע הזמן שאנחנו גם נבקר את עצמנו ונגיד מה קרה בארץ הזאת, ושאנשים פה ציפו שאנחנו נהיה הכוח השחור והם יביאו את השכל ואת הראש. אז את השכל ואת הראש הם הביאו הרבה שנים, הגיע הזמן שהר שכל והראש יבואו גם מאנשים אחרים. והגיע הזמן שהדור הזה, שההורים שלו התיישבו בארץ הזאת, יפתח את פיו, ויגיד את דברו, ויצטרך לגלות שמגיע לו".
נא להמתין לטעינת התגובות
