על כוכבות המחול הראשונות בת"א
במסגרת חגיגות המאה לתל אביב, גבי אלדור מספרת על בנות משפחת אורנשטיין - הרקדניות הראשונות של העיר, שהן במקרה גם סבתה, אמה ודודתה
בצילום על הגג, אחד הבודדים שבו מרגלית אורנשטיין נראית ניצבת במחווה ריקודית, רואים שהיא לא רקדנית - היא הייתה גבוהה למדי ומלאה ונראתה חזקה. בצילומי המשפחה על הגג היא עומדת וראשה תמיד נטוי - לא כמו אצל בעלה יעקב, שנשא את ראשו בגאון על צוואר חזק - כמו קשובה לקול אחר, לא זה שכאן ועכשיו.
הבעת פניה אינה באמת שמחה, בעוד שהכול נראים נינוחים ובתוך הרגע הזה הקל, הזוהר, כאשר הנעורים נראים כמצבו הטבעי של העולם, והגופות הצעירים רכים. ויש מין תנועה בצילומי הגג האלה, מישהו נשען וידו חובקת גב, וראשים מתקרבים לדיבור של צחוק וסבא תמיד זקוף ונבואי וסבתא מרגלית שם ולא שם, ברגע יצוק האור הזה.
היא לא צמחה במחול, וידיה המורמות קדימה ואחורה בצילום הנדיר שלה בתנועה, בכריעה, אין להן את מה שדיברה עליו בביטחון מוחלט שכזה, מתוך ידיעה - כאן אין התכוונות, יש רק צורה בחלל. ואין גם אותו יופי עליו נכתב ב"דואר היום" בשנת תרפ"א: "די להתבונן פעם בשיעורים הללו, כדי להיווכח כמה חדוות חיים, כמה בריאות ויופי גופני ונפשי גם יחד נובעים מהתעמלות אמנותית זו. אילו היה הקהל שלנו מכיר ויודע את חשיבותה של התעמלות זו לכל אדם, כי עתה הייתה התעניינות זו באמנות של פיתוח הגוף היפה מקיפה שדרות רחבות מאוד" (מתוך "דפי ספריה למחול").
המוטו אינו "נפש בריאה בגוף בריא", אלא נפש יפה בגוף יפה. ויש אולי בהירות - בהירות של צורה ביחס לחלל וביחס לכוח המופעל. ועל הזמן, היסוד השלישי בשילוש המכונן של פון לאבאן, המורה הנערץ, איני יודעת כי תמיד, בצילום, תעמוד כך על הגג, כל כך לא גנדרנית וקצת מבוישת. אבל האם זו לא הבהירות של המחשבה ואחריה של הדמיון שהופכים אותה למורה דגולה ויוצרת גדולה?
במאמרים שכתבה ל"כתבים" בשנת 1929 היא מתבטאת באותה דייקנות ותנופה ובהירות שהיו כנראה סימן ההיכר של ריקודיה - ראיית מציאות מפוכחת וחסרת אשליות שבתוכה חץ של כוונה, וזו לא כוונה היוצאת רק מהלב, אלא מאותו חיבור נדיר של מחשבה ואמונה ברעיון אחד מסוים ובדרך ברורה שיש לה הסבלנות ללכת בה.
ולכן אין יותר מדי חיוכים ואין זוהר, והגוף קצת כבד ורך והאף גרמי והשיער מרדני ורק על חוף הים שעליו תדבר שוב ושוב - "עד לפני שבע שנים לא הרגישו תושבי תל אביב במציאות הים... ואך בימים האחרונים אפשר לראות בחורים ובחורות למאות, השמחים את שמחת גופם על שפת הים, הששים על שחרורם הגופני, על חופש תנועתם באור השמש, במרחבי האוויר, במים" - אז נפתחות הפנים ויש קפיצה מדהימה שבאה ממקום חבוי, לא כזה שאפשר לנחש את מוצאו.
מכתב משושנה אורנשטיין, מירושלים לווינה, ספטמבר 1932 אני כבר לא יודעת איפה להתחיל. בכל זאת אנסה לכתוב רק על ההישגים החשובים ביותר. ביום חמישי נסענו עם התלבושות החדשות חמושות לחיפה. גרטנר וסגל נסעו עם המשתתפים האחרים. רקדנו: "גלים", " מנואט", " משא" ו"הכפריות". לילדים : "מכונה", "שחור לבן" ושוב "כפריות".
כמה היו בשני הנשפים כדי לראותנו שוב. ההצלחה הייתה עצומה, היה מלא עד אפס מקום והאנשים לא רצו ללכת הביתה עד שניתן הדרן, אבל היינו עייפות מדי. למחרת הייתה הצגת הילדים, שכמו תמיד הייתה מאוד נעימה וטובה. הריקוד הסלבי ( " אן המאוריש" ) מאוד מצא חן למרות שאנחנו עדיין לא מצטיינות בו. התלבושות מאוד מיוחדות ומאוד מרשימות, הצטלמנו בהן, נקווה שיצליח ואז תוכלו לראות בעצמכם. הצבעים הם כחול, אדום וקצת צהוב.
בראשון נסענו לתל אביב חזרה, כי גלעזר רצה לערוך איתנו ריאיון. בשישי היינו בביקורים שונים גם אצל משפחת קאסל שמפורסמת מאוד בחיפה, שם עשינו הכרה ממושכת עם המשורר שאול טשרניחובסקי, שהוא איש מעולה. גם בילינו ערב נהדר כי כל החבר'ה יחד איתנו נסעו לחוף הרחצה החדש של חיפה. ביום שני רקדנו בבית העם: "גלים", " כפריות" ו"שני עולמות". דיתי לבשה תלבושת אחרת
זה היה ממש מופלא, אולם מפוצץ בכוחות הטובים ביותר של פלסטינה - ביאליק, טשרניחובסקי, ברקוביץ', קיפניס , גרטנר ואנחנו. רקדנו את הריקוד היהודי אחרון, ועדיין האנשים לא התעייפו. הם צעקו "ביס, ביס" (הדרן, הדרן! ), הם אפילו לא היו עייפים כדי לצעוק "ביס" ולמחוא כפיים כמו פראים. קיפניס קפץ מכיסאו. אני ממש מתפלאת על ההתפעלות הזו, מאחר שהיינו שתינו כל כך עייפות שבקושי עמדנו על הרגלים.
את רואה, אמא, דווקא בהופעה אנחנו מרגישות שאנחנו לבד, כי לתת שיעורים, משק בית וכו' זה קשה רק אם גם צריך בינתיים לרקוד. בשבת אנחנו מוזמנים לרחובות ובשבוע הבא לירושלים. מחר רוקדת כאן רינה ניקובה. עם הבית ספר כאן אני עוד צריכה לדבר ולהתארגן. אני אכתוב יותר כשאסיים עם זה. בכל העיתונים כתוב על ההצלחה הגדולה של הערב בבית העם. ניקובה המסכנה בטח מתפוצצת.
מזמן כבר לא שמחתי כל כך כמו בשבת הזו.
נשיקות מסוזי שלכם.
שני הקטעים הם מתוך כתב היד של גבי אלדור, "אחד העם 42". האחיות אורנשטיין הוסיפו ללמד, ליצור, לרקוד, לכתוב ולנגן עוד 60 שנה. הן נולדו בשנת 1911. שושנה נפטרה בשנת 1998, יהודית חיה עד שנת 2008.
נא להמתין לטעינת התגובות
