אחרי עשרים שנה: יעקב גלעד חוזר ל"אפר ואבק"

שני עשורים מאז הוצאתו של "אפר ואבק", אלבום המופת של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, יוצאת מהדורה מחודשת ומורחבת שלו. בראיון מיוחד אומר יעקב גלעד: "האלבום הזה עשה דרך, לא נשכח, ועד היום הוא מתגלגל לכל מיני מקומות"

חן לב | 22/12/2008 9:57

אלבום המופת של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, 'אפר ואבק', מציין בימים אלו עשרים שנים להוצאתו ולרגל המאורע החליטה חברת אנ.אמ.סי להדפיסו במהדורה מחודשת, במסגרת הסדרה "סימני דרך".

יעקב גלעד צילום: קוקו

האלבום המקורי, שיצא לראשונה בשנת 1988 על גבי תקליט ויניל, כולל שירים המספרים מזוויות שונות על עולמם של בני הדור השני לניצולי השואה החיים בצל זיכרונות הוריהם. באופן מרתק הצליח האלבום להתגנב ללב הקונצנזוס הישראלי ולחרוט את עצמו עמוק בתודעה, כשמלבד שיר הנושא נותרו עד היום בזיכרון של כולנו שירים כמו "חלון לים התיכון", "כשתגדל", "התחנה הקטנה טרבלינקה", "שיר אחרי הגשם" ו"רדיו רמאללה".

המהדורה החדשה כוללת, פרט לאלבום עצמו (שעבר השבחת סאונד), גם חוברת מילים משודרגת, פוסטר גדול שצורף בזמנו לתקליט, שלושה בונוסים בדמות קליפים לכמה משירי האלבום ואת תוכניתה המיוחדת של דלית עופר, "אחרי המלחמה", ששודרה בגלי צה"ל בשנת 1986 לקראת יום השואה ובעצם היוותה את אבן הפינה ליצירת האלבום.

שסתום רגשי שנפתח

בתוכנית שוחחה עופר עם גלעד ופוליקר על החיים בצל השואה ואף שולבו שני שירים שעובדו מיוונית ('עיניים שלי' ו'"אחרי המלחמה") ושלושה שירים חדשים: "חכי לי סלוניקי" (שכתב גלעד ללחן עממי), "פרחים ברוח" (שכתבה אימו של גלעד, הלינה בירנבאום, ופוליקר הלחין), ו"התחנה הקטנה טרבלינקה" (של המשורר הפולני ולדיסלב שלנגל, בתרגומה של בירנבאום).

שני שירים אלה היוו בהמשך את הבסיס עליו קם "אפר ואבק", שאחרי צאתו הונצח סיפור משפחותיהם של גלעד ופוליקר בסרטה של אורנה בן דור,

"בגלל המלחמה ההיא". "מצאנו עצמנו במקום שפתח שסתומים רגשיים, והדבר הזה הוליד את הכתיבה שהביאה להוצאת האלבום", מספר גלעד.

"דלית עופר פנתה אלינו כי ידעה ששנינו בני דור שני לניצולי שואה. היא רצתה לעשות תוכנית שבה אנחנו מנהלים דיאלוג, כשבין לבין ישנם שירים שאיכשהו מחוברים לנושא. עשינו עבודה לא קלה והבאנו שלושה שירים. זה היה תהליך המשכי למה שעשינו קודם ולדברים שעשינו אחר כך. מבחינתנו בכל פעם שבן אדם גדל, מתבגר וצומח הוא מבטא את זה ביצירה שלו".

במהלך עבודה על אלבום או שיר אתה חושב איך הוא יתקבל אצל הקהל?
"אני לא זוכר עצמי בשום שלב עובד על משהו וחושב איך זה יתקבל. יש תמיד איזה שלב לקראת סיום העבודה שאני מתמלא בחששות מה יהיה, אבל הכי חשוב זה לעשות את הדבר המדויק והמחודד ביותר ולדעת שהוצאת את המקסימום, החל מהתוכן ועד לעבודה האולפנית".

חיים את השירים

איך נולדה היוזמה להוצאת המהדורה החדשה?
"פנו אלינו לפני כשנה מ'אנ.אמ.סי' בבקשה לעשות מהדורה משודרגת לאלבום במלאות לו עשרים שנה. בכל זאת מדובר באלבום שבמהלך השנים קרה לו משהו והוא הפך לאלבום שיש לו משמעות, בעיקר עבור בני הדור השני לשואה, שחוו חוויות דומות ופתאום שמעו שיש מישהו ששם את זה במילים ובמנגינה ונתן ביטוי למה שהם מכירים ומרגישים. בראייה לאחור, האלבום הזה עשה דרך, לא נשכח, ועד היום הוא מתגלגל לכל מיני מקומות".

היום רווח השימוש במושג 'שואה' בצורה כמעט בלתי אחראית. איך לדעתך השתנתה ההסתכלות על השואה מאז צאת האלבום?
"לדעתי 'שואה' היא מילה טעונה שאף אחד לא יצליח להוזיל, למרות שכל מיני פוליטיקאים משתמשים בה בנושאים זולים ובכל מיני השוואות אליה. יש היום יותר לגיטימציה לדבר על הנושא הזה ולחקור אותו, לעומת שנות החמישים והשישים, אז היה עליו טאבו גדול. לאט לאט הנושא התחיל להתעורר ועם השנים גדל דור ששאל שאלות על הסבים והסבתות שלו.

בני הנוער היום מתעניינים בנושא ורוצים לדעת עליו יותר ויש היום פתיחות שלא הייתה פעם. אני מרגיש היום קרוב יותר לאנשים צעירים, שחוקרים את הנושא הזה מכל הזוויות האפשריות, מאשר לבני הדור שלי שגדלו בתקופת בן גוריון, בה ההתעסקות הייתה יותר בצבר החדש ופחות ביהודי הגלותי".

יש סיכוי שתחזרו אל הנושא הזה בעתיד?
"לדעתי לא, וגם לא עברה במוחי מחשבה כזאת. כיום אני מתעסק בדברים אחרים, יותר בהוויה המציאותית ופחות בחוויות צמיחה כדור שני לניצולי שואה. אנחנו חיים את השירים האלה כל הזמן ואין הופעה שיהודה לא עושה חלק מהשירים שבאלבום הזה".