ניצחון נוסף ליוון: יהודה פוליקר בקיסריה
סוף השבוע התחיל עם הופעה מצוינת של אלטון ג'ון והסתיים במופע מרהיב של יהודה פוליקר, אבל עם כל הכבוד לחליפה המנצנצת של הראשון, התואר סר מועבר בזאת רשמית לבחור המזיע בטי שירט הדהויה והשחורה
וזה לא נגמר בזה: שני האמנים המוערכים הללו נדרשים להמציא את עצמם מחדש, או לפחות להיראות רלוונטיים גם במציאות המוזיקלית המשתנה. שניהם ממלאים בקלות אצטדיונים ואמפי-תיאטראות, אבל לא מרגישים צורך לצאת מעורם כדי להתחנף להמון או להתחזות למשהו שהם כבר לא. אותם לא תראו יורדים לשיר עם הקהל על הטריבונות, מחליפים סט תלבושות כל שלושה שירים או מקפצים בלווית להקות רקדנים. למעשה מרחב המחייה על הבמה של שניהם מצטמצם לכדי מטר רבוע אחד, במקרה הטוב.
אלטון ג'ון לא טורח לזוז במהלך השירים מהפסנתר שלו גם אם יעלה באש, פוליקר נשאר צמוד לכלי המיתר שלו - מהגיטרה ועד לבוזוקי. אבל כאן מסתיים הדימיון. בקרב בין שני הענקים הללו שהנעימו לנו את סוף השבוע האחרון, גם אם התרחש רק בתוך ראשי, יש הכרעה ברורה. איי בג יור פארדן, אלטון, אבל עם כל הכבוד לחליפה המנצנצת, התואר סר מועבר בזאת רשמית לבחור המזיע בטי שירט הדהויה והשחורה. ואמרו יאסו.
יהודה פוליקר בקיסריה
צילום: עדי כהן
אם לסכם את ההשוואה בכמה מילים, פוליקר מצליח לעשות בצורה מופלאה את מה שאלטון ג'ון, לפחות לטעמי, כשל בו: מתוך המטר המרובע המוקצה לו הוא מצליח להחזיק את הקהל המגוון - שדומה באופן מפליא לזה של מקבילו הבריטי ומשלב בין שלושה דורות לפחות - חם ומשולהב ולא משועמם לשנייה.
שני רק ליהודה. אלטון ג'ון בישראל בייגל
במופע החדש ארז פוליקר את כל מה שהכרנו ואהבנו בעטיפת מתנה מנצנצת אחת: יש שם להיטים בלי הפסקה, כמעט ולא תמצאו קלאסיקה שלו שנשארה מחוץ לליין אפ - מה שמסביר את שלוש השעות שאורך המופע - אך גם לא מעט חומרים חדשים שמתקבלים באהבה; יש הרבה שואה וכאב ובדידות, מבלי להזניח את "יום שישי את יודעת" ו"בכפיים"
המקפיצים; יש יוון במינונים גבוהים (אולי אפילו גבוהים מדי) לצד מזרח תיכון חדש; ויש בעיקר הרבה קסם יהודה פוליקרי - על הצניעות, הישירות והביישנות שלו.
הוא עולה לבמה עם "יום עצמאות", הטקסט המקסים שצרויה להב כתבה יחד איתו לאלבום החדש, והקהל כבר על הרגליים. בכלל, נדמה שהשירים החדשים מתקבלים באהבה, ופוליקר לא נרתע לבצע כמעט מחצית מהם לאורך המופע: "אהבה על תנאי" - שיר הנושא של האלבום והמופע, "אל תלכי עכשיו" בביצוע מרטיט במיוחד, "עפיפונים" הסוחף, "מעבר לגדר" המענטז ובעיקר את "שלושה ימים" שמתקבל על ידי הקהל בהתלהבות כל כך גדולה עד כי אין עוד עוררין שנחקק בפנתאון השירים שפוליקר יבצע (אמן ואמן) בקיסריה גם בעוד 20 שנה.
יהודה פוליקר בקיסריה
צילום: עדי כהן
אבל אחרי חגיגות העצמאות, מגיעות לסירוגין גם הקלאסיקות הכבדות. "פחות אבל כואב", "הצל ואני", "פנים אל מול פנים", "חלון לים התיכון", "חופשי זה לגמרי לבד" ועוד ועוד ועוד. חלקן נשמעות דומות מאוד לאיך שנשמעו לפני כמעט שלושה עשורים, אבל למרבה ההפתעה גם ההתלהבות והאנרגיות נותרו כאילו הזמן לא חלף. כשפוליקר שר את "משמרת לילה" או את "התחלה חדשה", הקהל על הרגליים כאילו בנזין זה עתה עולה לראשונה על הבמה לבצע שלאגר חדש - על אף שהקהל כולל גם המון צעירים שספק אם אפילו נולדו אז.
יהודה פוליקר בקיסריה צילום: עדי כהן
בכלל, הכל על הבמה מתחבר בצורה מאוד טבעית. שום דבר לא מרגיש מאומץ או מתחנף מדי. מהוידאו-ארט המקסים שאמנם מתפרס על פני מסך ענק אך לא בולע את פוליקר לרגע, אלא רק מעצים את החוויה, ועד לנבחרת הנגנים שכוללת גם את האחיין יוני. פוליקר עצמו מחליף זהויות בהתאם לכלי המיתר שהוא אוחז באותו רגע - הוא הרוקר המקפיץ מתקופת בנזין כשהוא מנסר את האוויר עם הגיטרה החשמלית, הוא הפוליקר הנוגה והמרגש של אפר ואבק כשהגיטרה האקוסטית נופלת לידיו, והוא הופך את קיסריה לטברנה אחת גדולה בעזרת הבוזוקי האגדי שלו.
אפילו ההדרן מתנהל כאן בצורה לא רשמית: "עכשיו אנחנו אמורים לרדת ולחזור אם תמחאו כפיים, אבל בואו ונחסוך את זה", אומר פוליקר בחיוך אחרי יותר משעתיים וחצי של מופע, כאילו שהקהל שכבר ממלא את כל ירכתי הבמה, ממילא היה מניח לו לרדת.
כשפוליקר נועל את המופע בביצוע עוצר נשימה ל"שלל שרב" שהלחין למילים של מאיר אריאל עבור גידי גוב, הוא עוד משתהה רגע ארוך על הבמה. לוחץ ידיים לקהל. מעניק את מפרט הגיטרה לאחד מהמעריצים הנרגשים, מחליף חיוכים אל מול קריאות "יו-דה, יו-דה" הקצובות. החיוך הביישני על הפנים מעיד שאולי לא קל לו עם המעמד הזה, אבל הוא נהנה לאורך כל המופע לא פחות מהקהל.
זה גם אולי הסוד האמיתי שהפך את המופע למוצלח כל כך - אולי אחד המוצלחים שראיתי, ולבטח אחד הטובים של פוליקר עצמו. עם כל הכבוד לווירטואזיות ולתיאטרליות של ריטה, לתקשורת עם הקהל של שלמה ארצי, לאנרגיות הגבוהות של קובי פרץ או משה פרץ, וכן - אפילו לתואר הסר שהוענק לאלטון ג'ון, לכולם יש דבר או שניים ללמוד מפוליקר שהוכיח אתמול שוב שהדרך הטובה ביותר לגעת באנשים היא לוותר על העטיפות, הזיקוקים והפירוטכניקה ולבוא הכי טבעי שאפשר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם