ההמנון המנצח של הוורב
בצניעות ומתוך חשבון נפש, יצר ריצ'רד אשקרופט, יחד עם חבריו ללהקת הוורב, אלבום מנצח. Urban hymns הוא סיפור על חיפוש עצמי, התחשבנות עם האני-העצמי ועם הסביבה ובעיקר, כזה שמדבר עם העולם הפנימי דרך המילים ועם העולם שבחוץ דרך המוזיקה
שתי להקות יצאו מגרייטר מנצ'סטר בתחילת שנות התשעים. האחת, אואזיס, פורצת קדימה בהלמות גיטרות, תופים ואגו, מפילה כל מכשול אפשרי ומביטה קדימה, היישר אל תוך העיניים של הקהל בנבוורת' או גלאסטנברי. האחים גלאגר, בלי קשר לאיכותם של להיטי הרוק שהם כותבים כבר יותר מעשור, לא משאירים מאחוריהם ניצולים. גימיק או לא גימיק? דיימון אלברן והחברים שלו מ"בלר" יענו על כך בשמחה.
הוורב - Bitter sweet symphony
הלהקה השנייה, הוורב, שהגיעה מוויגן עם אמירה פסיכדלית אבל הרבה פחות בטחון עצמי, הביטה מטה אל שרוכי נעליה, לא השירה מבט, שו גייזינג צנוע שהוכנע על ידי הד הגיטרות של A storm in heaven או A northern soul, שני אלבומיה הראשונים והמצויינים. הצניעות והאיפוק של ריצ'רד אשקרופט, סיימון ג'ונס, סיימון טונג, פיטר סליסברי וניק מקייב הסתיימה, בעל כורחם כנראה, כשנכנסו לאולפן באוקטובר 1996 ויצאו ממנו אחרי ארבעה חודשים עם אלבום מנצח, Urban hymns.
סמים, אלכוהול, חיפוש עצמי, תאווה מחודשת לחיים, התחלה של דרך, תקווה גדולה. זהו אלבום הפריצה של הוורב, זהו האלבום שהביא אותם לישראל, לארצות הברית, להכרה העולמית. זהו גם האלבום שסגר את הדלת על הלהקה, שלא הצליחה להסתדר עם ההצלחה ועם עצמה ונעלמה למשך אחת עשרה שנה. הציפייה לאלבום החדש של הלהקה, "Forth" המצויין שיצא השנה, התפתחה וגעתה בליבותיהם של מי שקול הנשמה העמוק של אשקרופט נגע בהם אז, בגלל הסימפוניה המרירה שהיא Urban hymns.
כמה מריר, ככה מתוק
זה לא פלא שהאלבום ההוא נפתח בסימפוניה המרירה המתוקה שכתבו קית' ריצ'ארדס ומיק ג'אגר. אקשרופט, שחברו הטוב נואל גאלגר מכנה אותו בשם החיבה המוצדק "קפטן רוק", ידע אז, במעבר מהרוק הפסיכדלי אל צידי המיינסטרים האנגלי, לקחת את השטיקים הטובים של שתי האבנים המתגלגלות המנוסות כל כך, ולהביא אותם אל השיר.
הוורב - Sonnet
"Bitter sweet Symphony" הוא פתיחה לאלבום שכולו מסע ודרך, שכולו התחשבנות עצמית, דיפרסיות, זכרונות מתוקים יותר ומתוקים פחות והשלמה עם מה שהעולם מסביב דורש ממך, שהחיים האלה מבקשים שתעשה.
"the drugs don't work" הוא מכתב אהבה, כך ביקש להגדיר אותו אשקרופט, שלא גילה אם כתב את השיר לאישתו, המוזיקאית קייט ראדלי (לשעבר קלידנית להקת ספיריטואלייזד), שמערכת היחסים עמה נשלטה על ידי הסמים וההתמכרות, או לאביו שמת מסרטן.
מה שברור הוא שההתחשבנות
Urban hymns הוא גם אלבום של אווירה. רצועות כמו "Neon Wilderness" שכתב מקייב ו"space and time" של אשקרופט מתכתבות עם שני האלבומים הראשונים של הוורב אבל מציגות מול הקהל שלא הכיר את השירים הישנים את המוטיבים הפסיכדליים השורשיים של הוורב. בשירים כמו "Catching the butterfly" או "weeping willow" ואפילו "The rolling people" העוצמתי וורב משדרים אל האטמוספירה ועוטפים את הגיטרות בסאונד אווירתי.
פרק ב' מבטיח
Urban hymns הפך לאלבום מיתולוגי שרלוונטי גם היום, לצדו של forth החדש, שאחת הטענות לגביו הוא שאינו מחדש דבר ושבעצם, הוורב המשיכו ליצור בו בדיוק את מה שהתחילו אחת עשרה שנה קודם לכן עם ההמנונים האורבניים והכל כך אישיים של האלבום המדובר ההוא.
הוורב - lucky man
אשקרופט ניסה במשך אחת עשרה השנים שהפרידו בין שני האלבומים לצאת לדרך מוזיקלית משלו, עם אלבומים לא רעים בכלל כמו "Alone with everybody" ו"Human conditions", סיימון ג'ונס יצא גם הוא לדרך משלו עם פרוייקטים מוזיקליים כמו "the shining" ויחד עם סיימון טונג התחבר לדיימון אלברן וניגן עם הגורילות. טונג אגב, אחראי יחד עם אלברן לאחד האלבומים המשובחים של 2006, The good the bad and the queen. החזרה לשורות הוורב הייתה כנראה לא הכרחית, אבל היום, כך נדמה, היא בהחלט מבטיחה.
בין שלל הלהקות שיצאו מאנגליה בשנות התשעים, בתקופת ה"קול בריטניה" הכל כך פוריה, הוורב ידעו להציג בצניעות אבל בנחישות ובלי הרבה גימיקים, מוזיקה שמתכתבת דרך המילים עם העולם שבפנים ודרך המוזיקה עם העולם הגדול שמחוץ לוויגן הקטנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
