מזרח תיכון ישן: תרבות ערבית בישראל
תרבות ערבית לא מעניינת את הישראלים. רוצים הוכחה? קבלו שתיים: בקושי מתרגמים בארץ יצירות ערביות, וכשמתרגמים, הספרים מתייבשים בחנויות. פוליטיקה, חינוך, שיח ספרותי מוגבל-לא משנה לאן מפנים את האצבע המאשימה תמיד חוזרים אל אותה סיבה בסיסית: חוסר כבוד אל מה שכל כך קרוב אלינו
בעוד כמה שבועות, בשוך הדי הסיקור התקשורתי, מעניין יהיה לבדוק כמה עותקים מיצירותיו המתורגמות לעברית של דרוויש נמכרו לאחר מותו.אפשר להניח שלא הרבה. דרוויש עצמו נהג להתלונן כי הישראלים המתעניינים ביצירתו אינם עושים זאת כקוראי ספרות, אלא כמבקשי שלום או בבחינת "דע את האויב"; ואם חוזרים שנה אחורה, להופעתו הנדירה בחיפה, שעוררה אף היא הדים בתקשורת הישראלית, מתברר שהמהומה קידמה את המכירות בעשרות בודדות בלבד.
יחסו המתעלם של הקוראים הישראלים אינו שמור רק למחמוד דרוויש, אלא גם למעט היוצרים הערבים שבכלל מתורגמים לעברית. כמו הקוראים, כך גם הוצאות הספרים. בהתחשב במקום שבו ישראל ממוקמת על המפה, ולמרות מספר הכותרים המתורגמים הגבוה שיוצאים כאן בכל שנה, לספרות ערבית כמעט אין נוכחות.
קיימים הרומנים בניחוח בית אבא נוסח חאלד חוסייני, שמיועדים מכלתחילה לקוראים מערביים, אבל סופרים מלבנון, מסוריה, ממצרים, מעיראק, שכותבים קודם כל לקהל ערבי, שלא לדבר על סופרים ערבים ישראלים, נפקדים כמעט לגמרי. השלום, כך נראה, לא יתחיל מחנויות הספרים.
"את היהודים-ישראלים, למרבה הצער, לא מעניין מה חושבים הערבים ומה הם כותבים", כתבה
המו"לית הישראלית יעל לרר במאמר לעיתון צרפתי. "קורא ערבי יכול למצוא כל יום בעיתונות הפלסטינית והערבית כ-20 מאמרים שונים מתורגמים מהעיתונות העברית. קורא עברי, שנסמך על העיתונות הישראלית, אינו נתקל אף במאמר מתורגם אחד ב-20 יום".
ללרר יש ניסיון להתבסס עליו. ב-99' הקימה את הוצאת הספרים אנדלוס, במטרה לתרגם ולפרסם ספרות ערבית. "מאז שנות השלושים תורגמו מערבית לעברית פחות מארבעים כותרים, בעוד שלצרפתית, למשל, תורגמו יותר מ-300 כותרים", נכתב בהצהרת הכוונות של ההוצאה. מאז הוציאה אנדלוס כ-20 ספרים ערבים, וכבר תקופה ארוכה היא נאבקת על קיומה בשל מכירות דלות. רוב ספרי ההוצאה נמכרו ב-300-500 עותקים בלבד, ושני הכותרים המצליחים ביותר שלה, ספריו של אליאס
חורי "באב אל-שמס" ו"יאלו", נמכרו באלפים בודדים, הראשון ב-5,000 (מתוכם 1,600 שנקנו ונתרמו לספריות ציבוריות בארץ) והשני ב-1,500 עותקים, למרות החיבוק החם של הביקורת.
יש המאשימים את אנדלוס בנטייה פוליטית מסוימת שהגדירה את הספרים שיצאו בה לאור, וזו הסיבה, לטענתם, לחוסר הצלחתה. "מי שטוען כך לא קרא את הספרים שלנו", משיבה לרר אש. "כמעט לא הוצאנו ספרים שקשורים למצב הפוליטי, ודווקא אלה שכן קשורים-מכרו יותר. הספרים הכי רדיקליים שהוצאנו נמכרו הכי טוב. אם כבר קונים וקוראים כי זו ספרות פלסטינית, הספרים הלבנוניים, הסוריים, הסעודיים שהוצאנו-מעניינים את הקהל עוד פחות".
"עם ישראל רוצה לקרוא על נושאים ישראליים או על דברים שרחוקים מפה, בעלי ניחוח אקזוטי, רחוק", אומר זיו לואיס, מנהל הרכש של כנרת-זמורה ביתן-דביר. "אני לא חושב שהספרות הערבית מושכת בקטע חווייתי. אני כל הזמן מחפש לקנות זכויות של ספרות ערבית, אנחנו מכירים בחוסר ורוצים מאוד לקדם את זה, אבל זה לא מעניין את הקהל הרחב, ולא נוציא ספר רק בגלל שהוא ערבי. אם אנחנו נתקלים במשהו טוב, אנחנו מוציאים ואנחנו כל הזמן בודקים. גם במצרים, גם בעיראק וגם בלבנון".
תמי צ'פניק, עורכת ספרי העיון בכנרת שמתמחה גם בספרות ערבית, מאשרת את דבריו של לואיס. "בישראל לא מתעניינים בחברה הערבית, אז גם לא מעניין לקרוא על ערבים", היא אומרת. "הסוגיה הזאת תמיד סבוכה ותמיד קשורה גם בקונפליקט". אבל , היא מוסיפה, העניין המועט שמגלה הקהל מאפיין לא רק את הישראלים. "לפי דו"ח של האו"ם מ-2003, רק 50 ספרים תורגמו בשנה זו מערבית לשפה אחרת, ובשנה האחרונה נערך בלונדון יריד עם דגש על הספרות הערבית כדי לקדם את הנושא".
"הישראלי אינו רואה בערבי מקור לידע וללימוד, להבנת חיים,
עלא חליחל, עיתונאי ויוצר פלסטיני אזרח ישראל, מחזק את אבחנותיהם של סומך ולרר. "כל המקורות התרבותיים כאן-גם בקולנוע ובתיאטרון-הם מהמערב", הוא אומר. "נדיר למצוא בתיאטרון אדפטציה למחזה של העולם הערבי, למשל. מקורות התרבות הערבית הם בני 2,000 שנה, עשירים מאוד, והיהודים מפסידים".
חליחל בעצמו הוא דוגמה מצוינת לניכור המקומי כלפי התרבות הערבית. כעיתונאי, הוא כותב במיינסטרים של התקשורת העברית, ולמרות זאת, מלבד שני סיפורים קצרים שכתב ופורסמו בכתב העת "מסמרים", שלושת הרומנים שכתב לא תורגמו לעברית.
מאיפה תתחיל המהפכה? קודם כל, אומר ד"ר יאיר חורי, ראש החטיבה לשפה וספרות ערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון, במוספים הספרותיים. "עורכי המוספים וכתבי העת שעוסקים בספרות עברית ובינלאומית לא מקדישים הרבה לספרות הערבית", הוא טוען, "וכשזה כן קורה, עוסקים בעיקר בצד הפוליטי, של חילוניות מול איסלאם או יהודים מול ערבים. בניגוד למקובל לגבי כל ספרות זרה אחרת, מעטים המבקרים מנסים להתמודד עם השדה האסתטי כשהם כותבים על ספרות ערבית, וחבל, דווקא שם יש דברים מעניינים".
"הקובץ של דרוויש "ציור קיר", למשל . קיים בו ממד פוליטי אך הוא כל כך אוניברסלי - מדבר על המאבק מול המוות, והכוח של החיים מול המוות. למרות זאת, כשהספר יצא, אצו רצו לבדוק איפה הוא מזכיר את הישראלים למרות שביצירה החלק האוניברסלי הרבה יותר משמעותי".
חורי גם לא חוסך שבטו ממערכת החינוך. "אם היו מייצרים עניין והרגל לגבי ספרות ערבית כבר בבית הספר התיכון, היה נוצר מומנטום להיכרות וזה היה גורם לאחרים להמשיך ולעסוק במה שספגו בבית הספר. גם למזרחים לקח שנות דור להיכנס לתוכנית הלימודים-לאלי עמיר ולסמי מיכאל לקח זמן להיתפס כראויים, ורק באחרונה נלמדת מעט מההיסטוריה של יהודי המזרח, כעלה תאנה. אז על אחת כמה וכמה שלא לומדים בבתי הספר ספרות ערבית".
"לפני חמש שנים ערבית היתה מקצוע חובה בבתי הספר בחיפה, וזה החזיק שנתיים", אומר חליחל, "כי ההורים רצו שילדיהם יידעו צרפתית. נראה כאילו היהודים לא באו להישאר ולהיטמע, וזה הופך לגטו תרבותי. יש פה עם שלם שמפקיד את ההיכרות שלו עם הסביבה בידי שלושה פרשנים בטלוויזיה, תמיד בהיבט הביטחוני. דרך אהוד יערי וצבי יחזקאלי אי אפשר להבין עם או להכיר את השכנים. זה גורם לעיוות של המציאות וצמצום הדמוקרטיה".
וזה המקום להזכיר איך כשל הניסיון האחרון, ואולי גם הראשון, להחדיר לתוכנית הלימודים רסיסים של תרבות ערבית. בשנת 2000 ביקש שר החינוך דאז יוסי שריד לשלב שני שירים של דרוויש במסגרת הבחירה - לא חובה, בחירה! - בלימודי ספרות בתיכון. הכנסת סערה, והממשלה נכנעה לאיומי הימין. דרוויש נשאר בחוץ. האם מותו יצליח לנער את המערכת?
נא להמתין לטעינת התגובות
