מנגלה? פרדי קרוגר! על הרומן "הסהרורים"

למרות אירועים היסטוריים שמעניקים לו כוח, "הסהרורים" של פול גרוסמן סובל ממבנה בעייתי, וחולשתו נובעת בעיקר מהצגת מעללי הנאצים כסרט אימה

אלי אשד | 22/10/2011 8:51 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
ברלין 1932. עוד מעט יעלו הנאצים לשלטון. וילי קראוס הוא בלש יהודי קשוח, גיבור מלחמת העולם הראשונה. זה עתה נהפך לסלבריטי לאחר שפתר תעלומת רצח שבמרכזה אוכל ילדים, פרשה שמזכירה את המקרה האמיתי של פטר קורטן, הרוצח מדיסלדורף מאותן שנים, שהוסרטה בסרט המתח "M" של פריץ לאנג.
 
דופק את המשמעויות בפטיש על ראש הקוראים.
דופק את המשמעויות בפטיש על ראש הקוראים. "הסהרורים" כריכת הספר

אבל קראוס אינו יכול לנוח על זרי הדפנה. גופת נערה נמצאה צפה בנהר לאחר שבוצעו בה ניסויים רפואיים המזכירים באופן מטריד את סרטי האימה שהופקו באותן שנים בגרמניה. אבל אלו הם רק סרטי זוועות פרי דמיונם החולני של כמה במאים ותסריטאים. הרי לא ייתכן שהם מתרחשים במציאות, נכון? בלש רגיל היה מסתפק בתעלומה הזאת, אבל המחבר פול גרוסמן גורם לקראוס להיענות לבקשתו של נשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג לחקור גם את היעלמותה המסתורית של נסיכה בולגרית.

כמקובל בז'אנר קראוס מגלה שיש מכנה משותף לנערות: השתיים הכירו מהפנט המופיע במועדוני לילה, טיפוס מפוקפק שיש לו קשר הדוק למפלגה הנאצית ולמדענים שונים הקשורים למפלגה זאת, ובהם ד"ר בשם יוזף מנגלה, הפועל במחנה אסירים שהקימה המפלגה מסיבות הידועות רק לה. במהלך חקירתו מגיע קראוס למקום מצמרר שנקרא "מחנה ריכוז". הוא מגלה שם כי ה"מדענים" מבצעים ניסויים אכזריים בכלואים במקום.

לתדהמתו חושף קראוס בהדרגה כי כל סרטי האימה הבזויים הם רק שיקוף חיוור של מציאות זוועתית:
"בתוך החדר היו עשרות ארוניות עמוסות בצנצנות קטנות מלאות נוזלים. מבט מקרוב גילה כי בתוך הצנצנות האלה צפו גופים. מבט מקרוב עוד יותר גילה שהגופים האלה היו איברים. איברי גוף של בני אדם, כולם מסודרים ומקוטלגים בקפידה... פניו כוסו לגמרי בזיעה קרה. בטנו התכווצה. הוא היה חייב להתאמץ שלא להקיא... היתה לו תחושה ברורה שהוא נמצא בחלום. לא ייתכן שכל זה אמיתי. הוא הרגיש שהוא סהרורי וצריך לחזור למיטה".

ככל שהחקירה מתקדמת, הולכת המפלגה הנאצית ומתקרבת אל מטרתה: תפיסת השלטון בגרמניה. קראוס מגלה שהקרקע נשמטת תחת רגליו. כיהודי, הוא עומד לעבור ממעמד של רודף למעמד של נרדף.

העיר ברלין מתוארת בספר כמתוך סרט אימים אקספרסיוניסטי. כל אתר ואתר שבה הוא מקום מאיים. הקורא יודע שהבלש היהודי נתון בסכנה גדולה ועדיף לו להימלט מגרמניה, כפי שכבר

עשו רבים מידידיו. בספר מתח יש בעיה עם מבנה כזה, כי הרי אנחנו יודעים שהגיבור ייכשל. כמו בטרגדיה יוונית, הוא חסר אונים לשנות משהו בגורלו. ברור מראש שהרעים ינצחו, והשאלה היחידה שנותרת היא אם יצליח קראוס להימלט.

מנגד, דווקא האירועים ההיסטוריים ברקע מעניקים לספר את כוחו. הקורא יודע שהפשע שחוקר הבלש הוא רק חלק ממטאפורה למשהו גדול בהרבה: משהו מרושע שמאיים על העולם כולו. אך למרבה הצער הספר חסר כל תחכום, ודופק את המשמעויות בפטיש על ראשיהם של הקוראים. חולשה נוספת של הספר היא התעקשותו לזמן להופעות אורח קצרות אישים אמיתיים כמו מרלן דיטריך, היטלר, תומס מאן ואיינשטיין - הופעות שאינן נחוצות לקידום העלילה.

אז למי בכל זאת נועד הספר הזה (בתרגומה של דפנה לוי)? אולי לקוראים שמעוניינים לעכל את מעללי הנאצים לא כפרשה פוליטית "רגילה", אלא כסיפור אימה וזוועות שכמו יצא מהקולנוע האקספרסיוניסטי והערפדי של התקופה.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים