שמות בצידי הדרך ומופע טוחעס
על השמות שנמחקו ממפת הארץ, כמה מונחי ויסקי, מתי התחילו להתנחל ומופע הטוחעס של מוריס טלנסקי
לפני כשבועיים עלתה מן הכנסת תביעה מחברת חוצה ישראל להציג בעברית את שמות הנחלים בשלטים שלאורך הכביש, והחברה הבטיחה "לתקן את המעוות". במקום ואדי סוכריר, וואדי סימט וואדי כביר ייכתב נחל לכיש, נחל האלה ונחל איילון, השמות הערביים ייכתבו כשם משני. בירושלים הוצבו שלטי ענק ליד כמה שכונות עם שמות ערביים כמו טלביה בהם צוין השם העברי. המהלכים האלה הם מקצה שיפורים בפרויקט ענק של החלפת השמות הערביים שהיוו את מפת ארץ ישראל עד 48' בשמות עבריים. אז הוגדרה ההחלפה כיעד לאומי מפורש על ידי קברניטי המדינה.
ספר חדש ושמו "בצידי הדרך ובשולי התודעה" עוסק במאות הכפרים הערביים שננטשו ונחרבו במלחמת תש"ח. כתבה אותו נגה קדמן, בהוצאת ספרי נובמבר, והוא כתוב בלשון מחקרית מדויקת ורהוטה, אבל מסתיר כאב שהכותבת שותפה לו. פרק מיוחד עוסק בעניין השמות, והוא מתאר את התהליך העקבי שנועד להסיר את השמות הערביים מן המפה. הדרכים היו שונות ומגוונות. מכפרים לא מעטים נשארו עיי חורבות, ובדרך כלל הם זכו לשם עברי, כמו "חורבת מזור" במקום אל מוזיריעה, תל עובדיה במקום אל-עובדייה, או "עיי סידים" במקום עיראק סואידאן.
במקרים רבים נבנו יישובים יהודיים על יישובים ערבים שנחרבו, וליישובים היהודיים נקבעו שמות הדומים ליישוב הערבי, כמו פרוד במקום אל-פארדייה, וכסלון במקום כסלא. לעתים נקבע שם המקום על פי שם מקראי, כשהשם הערבי הוא מעין חוליה בשרשרת, העשויה להעיד על מקומו של היישוב הקדום.
במאמר רחב יריעה של משה אלטבאואר ב"לשוננו לעם" משנת 1950 הוא מביא דוגמאות כאלה. "ברור חיל" יושב על הכפר הערבי בורייר, במקום המיוחס לברור חיל מן התלמוד. ג'מזו היא גמזו של פעם ושל היום, וא-ג'יש היא גוש חלב. ג'נין היא העיר המקראית עין גנים, שהומרה ליישוב גנים, שפונה בינתיים.
בכמה מקומות נקבע שם דומה, אך ניתן לו הסבר חדש כדי להרחיק אותו מן היישוב הישן. אלקוש, שנבנה על חורבות דיר אל-קאסי, נקבע כמקום הולדתו של נחום האלקושי, למרות שרוב המומחים סבורים שהנ"ל נולד במקום אחר. כפר דניאל, במקור "דניאל" בערבית, קרוי על שמו של המנהיג הציוני דניאל פריש.
מקרה מיוחד הוא קיבוץ כברי, שהתעקש להיקרא על שם היישוב הערבי שהיה שם לפניו. לעומת זאת ביקשו אנשי קיבוץ בעמק הירדן להיקרא אל-חמידייה, על שם היישוב הערבי במקום. טענו כנגדם שהכפר נקרא על שם עריץ טורקי, ואחרי מאבק התפשרו הצדדים על חמדייה. הפרויקט נמשך בהקמת התנחלויות ליד יישובים קיימים בשטחים, כמו רימונים ליד רמון וקדומים ליד קדום.
ובכל זאת נותרו איים של שמות ערביים שנדבקו לאתר שלהם, גם אם ניתן שם עברי חלופי. השם הערבי נדבק דווקא לכמה מחנות צבא כמו ג'וליס ובית נבאללה, ובתי כלא כמו שטה (שעוברת לכלא שיטה) ודמון. כך בחופים כמו טנטורה (חוף דור) וסידני עלי. צמתים פופולריים כמו קסטינה, מסמייה וג'למה עוד לא נשכחו לגמרי, אך הכותבת מספר על שיחה עם נהג מונית יוצא רוסיה, שממנו ביקשה להגיע למסמיה, אבל הוא שמע רק על צומת ראם.
שכונות בערים מעורבות בעבר ובהווה נותרו בשמן. הבולטת בהן היא ירושלים, בה אפשר למצוא את בקעה, טלביה, קטמון,
ארגונים שונים, כמו ארגון "זוכרות", טורחים היום לייצר מפות של היישובים שנחרבו, אבל בשלב זה נראה שהמלחמה הזו אבודה. ולעניין הנחלים, הגזמתם. מדינה שתושביה אומרים כל יום כל היום ואללה, אחלה והיה כיף, יכולה להרשות לעצמה כמה נחלים עם שמות ערביים, מה גם שאינם שוצפים מים.
שי כותב: "חברי ואני נתקלנו בחפץ נפוץ ושימושי בקרבנו אשר אין לו מילה עברית ההולמת אותו. מדובר בבקבוקון אישי למשקאות אלכוהוליים כגון וויסקי ותחליפיו (ראה צילום). בישראל הוא ידוע בשמו הלועזי פלאסק. אנו לעומת זאת, חושבים שראוי להעניק לו שם עברי, ועל כן הגינו את השם 'חַרִיפִית'. פנינו עם חידוש זה למזכירות האקדמיה ללשון עברית, להלן תשובתם:
'לשי שלום וברכה,
תודה על הערתך ועל הצעתך. נראה שהמילה המתאימה לכלי נוזלים מן הסוג הזה היא 'צַפַּחַת'. בלשון המקרא משמעות המילה קרובה, ככל הנראה, למילה 'כד', אבל בעברית בת ימינו משמעותה בעיקר 'בקבוקון' ובייחוד בצורה מעין זאת שהדגמת בתצלום המצורף. הצפחת משמשת לקיבול נוזלים מסוגים שונים, בכלל זה גם משקה אלכוהולי. בברכה, ד'ר קרן דובנוב'.
תשובה זו של המזכירות המדעית לא מצאה חן בעיני ובעיני חברי כלל ועיקר. דעתנו כי המילה 'צַפַּחַת' הינה ארכאית, ידועה למעטים, ובשימושו השוטף של ד'ר קור לבדו. מה גם שצַפַּחַת זהו כלי קיבול כללי, בעוד בשפה העברית יש תקדימים לכלי קיבול לנוזלים ספציפיים.
שואלים אנו, במה מותר השמן מן הוויסקי? (ע"ע אסוך, פך, כד), ובמה פחות הוויסקי מן היין? (ע"ע קֻבַּעַת, גביע). טיעון נוסף שעלה במרתפינו הוא עניין הגברא, שהרי קשה להעלות על הדעת גבר המציין בפני חבריו: 'מישהו רוצה שלוק מהצַפַּחַת?'
בנוסף העלינו אמש הצעות לחידושים נוספים, אלכוהוליים וגם לא:
כוס שוט - חַרִיפוֹן
צ'ייסר - יעקב
אוניברסיטה - מִשְׂכָּלָה
ראסטה – סְבַכתַל. ראסטה מֶן, אדם המגדל ראסטות - סְבַכתַן, ובנקבה סְבַכתַנית.
ואחרון חביב, ויברטור – אֵביוֹנָע".
אני משאיר את ההצעות של שי וחבריו לשיפוט הגולשים. פלאסק, יש לומר, היא המילה האנגלית המקבילה למילה הגרמנית Flasche, שפירושה בקבוק. chaser, למי שלא הבין, הוא באנגלית "עוקב", שכן מדובר במשקה קל יחסית הבא בעקבות משקה אלכוהולי חזק וחריף. למען הגילוי הנאות אוסיף שאני חבר (טרי לגמרי) בוועדת האקדמיה לחידוש מילים לשימוש כללי, ואם יעלה הרצון מעם הוועדה אולי יתגלגלו אליה הצעותיהם של שי וחבריו.
עדותו של משה טלנסקי חשפה תופעה לשונית שהישראלים אינם נחשפים אליה והיא האנגלית היהודית. זו אנגלית לכל דבר, אבל התחביר, הנגינה וכמה תכונות אופייניות, כמו השאלה הרטורית הנרגנת, מוכרים לכל מי שמסתובב במחוזות ברוקלין, מיאמי ועוד ריכוזי יהודים בארצות הברית. מי שמקשיב לוודי אלן, שאינו מנסה לכאורה להבליט את יהדותו, ישמע אותה נגינה ואותן תכונות.
לאלה נוספו מילות היידיש שהשתרבבו לאנגלית של טלנסקי שוב ושוב, כגון "אוי וויי", "עשו לו שנייד" (כלומר, ברית מילה), וכמובן "הדבר הכי קשה בשבילי הוא לשבת על הטוחעס כל כך הרבה שעות".
טוחעס היא אחת מאושיות היידיש האמריקנית (והיידיש בכלל), והיא שהוסיפה למילה העברית העתיקה "תחת" את המשמעות החדשה: אחוריים. ממנה נגזרה גם המילה טוסיק, שהיא טוכעס קטן, מוטציה של טוכעסיק, והמילה האנגלית הנפוצה טושי (tushie) ובקיצור טוש.
הטוחעס מככב ביידיש בשלל אמרות כגון טוכעס-לייקר (מלקק תחת), קיש מיר אין טוכעס (שק לי בתחת), או כתגובת טוקבקיסט לעוד דיווח על מעטפה שהיתה או או לא היתה: "א גדילע אויף מיין טוכעס", ובעברית: מעניין את התחת שלי.
העניין ביידיש בישראל בשנים האחרונות הוא חלק מ"הזהות האשכנזית" השנויה במחלוקת. בדרך כלל ממהרים המובילים את הנושא להדגיש שהם מעוניינים ביידיש של אירופה ולא ביידיש האמריקנית. אז להלן תזכורת: היידיש של אירופה היא עולם ש(כמעט) נעלם. היידיש האמריקנית חיה וקיימת, מרופדת בדולרים, ולא מפסיקה לזמר.
פרשת מטות אחראית לאחד הפעלים החשובים בהיסטוריה הישראלית החדשה: "להתנחל", שממנו נגזרו "מתנחלים" ו"התנחלות". פעם אחת בפרשה מסופר לנו כי "והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם. לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו". כאן גם מתברר הקשר הלשוני והענייני בין "התנחלות" ל"נחלה".
ההתנחלות במקרא אינה תפיסת המקום או כיבושו, אלא חלוקת השטח, מעין רישום בטאבו. נחלה, על פי שפות שמיות מקבילות, היא שטח שמועבר בירושה. על פי המחקר הבלשני אין קשר בין נחלה והתנחלות לבין 'נחל', למרות השורש העברי המשותף. את המונח התנחלות בעברית החדשה, שהיא התיישבות עם מסר דתי-פוליטי, טבעו אנשי חברון בראשות משה לוינגר, שהתיישבו במלון פארק ב-1968.
משה העליון שואל: "בכתיב מלא אני נוהג לכתוב ילדיי, דהיינו בשני יודים, אבל אני כותב היתה ולא הייתה. מה נכון?"
תקנות הכתיב חסר הניקוד של האקדמיה ללשון קובעות ביחס לעיצור Y: "בתוך המילה ובסופה היו"ד נכפלת. למשל: בניין, הייתה, בניי, לייצר". בהמשך התקנה מובאים מקרים לא מעטים של יוצאים מהכלל הזה.
כללי הכתיב חסר הניקוד הם מסמך איכותי שיצרה האקדמיה, ורובם התקבלו ונקלטו. ואולם, יש תחום אפור של מילים בודדות המסרבות להיכנס לתקנון החדש, גם אצל עורכים לשוניים ומערכות עיתונים וספרים. כולם כותבים "דייסה", אבל "הייתה" התקבל באופן חלקי ושתי האפשרויות שוכנות זו ליד זו. צמד היו"דים בנטיות כמו "ילדיי" או "רבותיי" התקבל עוד פחות.
ובכלל, האות י' היא עקב אכילס של כללי הכתיב חסר הניקוד. צריך לכתוב אישה ואימא, אבל אמא מתעקשת להישאר החלופה המובילה, כי אמא יש רק אחת, בעוד אימא נשמעת כמו פרודיה על מיה בוסקילה. צריך לכתוב זיכרונות (כי היחיד הוא זיכרון), אבל הרוב כותבים זכרונות. לעומת זאת יש עורכים לשוניים המתעקשים על י' בכל פינה, בניגוד לתקנות, מ"מינהל תקין" ועד "גילגל".
המילים של השבוע בזירה הלשונית במוסף שבת של מעריב: סכינאית, טוחעס וחמודה.
שאלות בעינייני לשון, צילומי מודעות או תמונות שיש בהם עניין לשוני, ביטויי סלנג חדשים והברקות לשוניות של ילדים אפשר לשלוח לרוביק רוזנטל באמצעות "כתוב לעורך".
נא להמתין לטעינת התגובות
