מוסר השכל: נוטות החסד של ג'ונתן ליטל
"נוטות החסד" אינו אירוע ספרותי גדול כמו שייחצנו אותו אבל הוא רומן מסעיר בתובנותיו, וחומרי הזוועה שבו אינם פורנוגרפיה אלא אמצעי הכרחי לקשירת קצוות פסיכולוגיים
ג'ונתן ליטל יח''צ
מאז ראה אור הספר בשפת המקור לפני כשנתיים, הוא עמד במרכזו של דיון טרחני שגלש גם לתהיות על עצם היותו ראוי, מבחינה מוסרית, לדפוס, באשר הוא סיפור מפיו של התליין הממאן (לכאורה) להתחרט על מעשיו, ואף שוזר בו מה שעשוי להיתפס כחומרים פורנוגרפיים.
גיבורו של ליטל, הקצין הנאצי הבדוי מקסימיליאן אואה, מציב עצמו בלב המאפליה של הבזות כולה, נציג כל ההפרשות והדחיות, בזוי ומבזה, שסובל מבחילות ומהקאות חוזרות ונשנות, סימפטומטיות עד אימה; שחולם חלומות בעתה; שמשלשל ועוסק באופן בלתי פוסק-אכן, באופן אובססיבי- בחרא ובזרע ובדם וברצח. הזוועה ב"נוטות החסד", יותר משהיא נקשרת בהשמדת היהודים היא נקשרת באואה עצמו.
אואה המשכיל אינו הקצין הנאצי הארכיטיפי. הוא לא גרמני שלם. הוא הומוסקסואל אובססיבי לאחותו. אביו הביולוגי נעלם. בעצם ימי המלחמה עתידה אמו להירצח עם בעלה השני, בסצינה מבריקה שתיטע בקורא את החשד הכבד כי אואה עצמו הוא הרוצח. הוא אחר לגמרי. הוא פריק. אבל הוא גם ההיפך מכל בנאליה של רוע.
עם אחותו אואה מקיים יחסי מין. את אקט הדחייה הראשון בחייו של אדם- דחיית האם - הוא מביא לקיצוניות מטלטלת בהופכו אותה, ולו כאפשרות, לרצח אם. את התשוקה לרצח אב הוא הופך לרצח האב החורג. התסביך האדיפלי כולו מובא עד אבסורד, מתפתל בתוך עצמו לפקעת רוחשת.
אלא שהרצח הכפול הזה הוא תרגיל מבריק מצדו של ליטל. בסופו של דבר, אנו לא יודעים אם באמת רצח אואה את אמו ואת אביו החורג. מערכת המשפט מזכה אותו; הוא עצמו מציג את הדברים באופן שאינו מאפשר הבנה מלאה שלהם; הקורא נותר מבולבל, נטול תשובות וללא גרסה שלמה ומוחלטת של הדברים.
"העיר בוערת! (. . .) כל השופטים מתו או הסתלקו. איך אתם מתכוונים לשפוט אותי? " מטיח אואה בשני השוטרים שרודפים אחריו מאז הרצח ועד נפילת ברלין."' כבר שפטנו אותך (. . .) ומצאנו אותך אשם'.- ' אתם?' גיחכתי .'אתם שוטרים, אין לכם זכות לשפוט'". נטלנו לעצמנו את הזכות הזו, עונה לו השוטר."' אם כך', אמרתי בעצב,'אז אפילו אם אתם צודקים, אתם לא שווים יותר ממני'".
האפשרות שאמנם אואה הוא שרצח את אמו נמצאת בחלק הארי של הרומן בעיקר בראשו של הקורא. כך, היא מחייבת את הקורא לתפוס אותה, להבין אותה, לעבד אותה כמעט באופן בלתי רצוני. רצח ההורים אינו שיא ריק מתוכן וכתוב לעילא של איזו גרוטסקה פורנוגרפית; וגם האורגיה האוטו-ארוטית המזעזעת בקצה הפרק הלפני אחרון אינה פורנוגרפיה ריקה.
הדוחה אינו רק חשוב לספר הזה; הוא הכרחי לו לגמרי. הבזוי מוביל ב"נוטות החסד" לקשירה נחרצת, בלתי ניתנת להתרה, בין יצר החיים לבין יצר המוות: "אלה לא היו הרהורי חרטה, לא היו לי הרהורי חרטה, לא הרגשתי אשם, לא חשבתי שהדברים עשויים או צריכים להתרחש אחרת, פשוט הבנתי מה זה אומר לתלות נערה, תלינו אותה כמו שקצב שוחט פרה, בדם קר, משום שצריך היה לעשות את זה (. . .) רק שזו שתלינו לא הייתה חזיר או פרה שהורגים בלי לחשוב כי רוצים לאכול את בשרם, זו הייתה נערה (. . .) כמו אחותי באיזשהו אופן (. . .) ואכזריות שכזו אין לכנות בשם, יהא אשר יהא הצורך האובייקטיבי שחייב אותה, היא הרסה הכול; אם אפשר היה לעשות את זה, לתלות ככה נערה, כי אז אפשר היה לעשות כל דבר, לא נותרה עוד כל ערובה, אחותי הייתה יכולה להשתין יום אחד בשמחה בשירותים ולמחרת להתרוקן בפרכוסי חנק בקצה חבל, הדעת לא יכולה הייתה לסבול זאת ולכן בכיתי, דבר לא היה מובן לי עוד ורציתי להיות לבדי כדי לא להבין עוד דבר".
הגרמנים הרגו את היהודים, מציע הטקסט כמה פעמים, מפני שזיהו בהם את עצמם ולא יכלו להישיר מבט אל המראה הזו. אנחנו דוחים את מי שאנו מזהים בו את עצמנו.
כמה חנפה ובזויה, אם כן, הצביעות שבפסילת הספר כאילו הוא סותר ממילא את כללי המוסר כולם: כאילו אסור לכתוב מתוך תודעתו של הרוצח, כאילו שמורה זכות הסיפור לקורבנות לבדם, כאילו האי דיוקים ההיסטוריים ברומן שאינו ספר היסטוריה מעידים על איזו מוסריות פגומה או על חוסר הקפדה.
שהרי אין אנו קוראים סיפורת אלא בשם הסיפורת, כלומר לשם הבדיה, לשם המה-היה-אילו. הבעיה המוסרית אינה של ליטל, אלא של מעמידי הפנים המתחסדים, התורמים בעצמם לריקונו מתוכן של מושג המוסר כשהם עושים בו שימוש רחב מדי, נזיל מדי, מחילים אותו על עניינים שאין בינם ובין מוסר ולא כלום.
"נוטות החסד" אינו הרומן העצום והמשמעותי שצרפתים
ויחצנים מנסים לגרום לנו לחשוב שהוא: הוא ארכני מדי, מפוטפט, לא מרוכז דיו, שבפירוש מראה במקום לספר. הוא נעזר בתרגילים עלילתיים לא משכנעים כדי למקם את אואה, כאילו במקרה, בגיא ההריגה בבאבי-יאר, להפגישו במקרה עם אייכמן, להעבירו מתוקף תפקידו אל צעדות המוות מאושוויץ. ה"מקרים" האלה, יש להודות, אינם כתובים היטב. בעידן שאחרי פורסט גאמפ, הם נקראים, לא עלינו, כמעט בגיחוך (גם אם האירועים שאליהם הם מובילים משכנעים בהחלט).
ובכל זאת, "נוטות החסד" הוא ספר חשוב, מצמית, מרתק לפרקים (במיוחד כשאואה מספר על חייו שלו), שמאתגר את קוראיו מפני שהוא מצליח - ולפעמים מצליח מדי, תוך שהוא מערים על הקלישאות הצפויות-לטעת בהם את הידיעה שכן, איפכא מסתברא, כל אחד ואחד מהם יכול להיות אואה. ועם ההבנה הזו, עתיד הקורא לגלות, קשה מאוד להמשיך לחיות כרגיל.
נא להמתין לטעינת התגובות
