כוונות טובות: ערבי טוב זה איטלקי
"כוונות טובות" יודעת עם אילו פלסטינים אפשר באמת לעשות שלום: כאלה שחיים בפירנצה, נראים טוב ושולטים באנגלית
כאילו, זה לא יכול להיות, כן? לא יכול להיות שאנשים עשו סדרה שהיא יעני על דו קיום, אבל מתוך מיליון וחצי פלסטינים זמינים אחושקשוקה, רק הושט היד וגע בם, לא מצאו ולו פלסטינית אחת לרפואה, שאפשר יהיה לרקוח ממנה איכשהו דמות מעוררת סימפתיה, שאיתה אפשר איכשהו לתקשר.
אי לכך נאלצו לנדוד עד לגולה הדוויה, שם ניתן לקושש פלסטינים שעברו תרבות, ועכשיו הם מנותקים כדבעי מתרבותם המפגרת, מסתפקים בילד אחד (ושלושה ארמאני), ואם להודות על האמת, קצת נגעלים מכל המחנה פליטים שיק כשאחיהם הפונדמנטליסט והבלתי איטלקי מהשטחים עושה דבר מה פונדמנטליסטי ובלתי איטלקי בטירוף והם נאלצים לבוא לבקר. או! עם פלסטינים כאלה אפשר לתקשר!
קחו, למשל, את סצנת האודישנים מתוך הסדרה. בערוץ הטלוויזיה הפיקטיבי המככב ב"כוונות טובות" מחפשים, כזכור, שפית ישראלית ושפית פלסטינית, שיגישו יחדיו תוכנית בישול. את השפית הישראלית מוצאים כמובן בן רגע - בינינו, בעיה למצוא ישראלית אסתטית בעלת חך אנין, קסם אישי, אישיות כובשת ופתיחות לאחר?
אבל למצוא פלסטינית כזו, נו, זה כבר סיפור אחר. אין, אתם לא יודעים מה עובר עליהם שם. הבמאית והמפיק יושבים שעות עם קלטות האודישנים, ואין, פשוט אין. קודם כול, יש ים פלסטיניות שמנות! אתם ידעתם את זה? קטע בעייתי ביותר. שנית, מה הן מצחקקות כמו איזה מפגרות? מה נהיה? הלו, לא ראית טלוויזיה בחיים שלך? בנוסף, הן פשוט לא מצליחות לזכור בעל פה את המתכונים.
בקיצור, גם רולות וגם אהבלות. אח, כמה חבל שאי אפשר למצוא פלסטינית שמקפידה על הגזרה, נהנית מחן טבעי ומסוגלת לשנן בעלפה שלוש שורות!
אבל רגע! מי זו שם, באופק, הרחק? מי זו האיטלקייה המשגעת שמרבה לומר באנגלית "קיש כרישה", ומדוע לעזאזל יש מאחוריה גרפיטי בערבית? האם יכול להיות שהיא - שלוש, ארבע - ערבייה, אולם בלי הקטעים הפחות סבבה הגלומים בלאום טיפה מבאס זה? "יס, יס, יס! ".
אם לצטט את המפיקה, כשהיא רואה אותה בפעם הראשונה: "יש בה משהו אצילי". אצילי, רוצה לומר: לא ערבי. לא פלא שהם מתלהבים ממנה: בדמיונם הם ודאי רואים את שתיהן יושבות בתוכניתן המפונפנת על הדו קיום, ומחליפות חוויות על כמה שהערבים ברברים.
כדאי להעיר, אולי, שלא פחות מאשר מעיד הליהוק הזה על האופן שבו נתפסים בסדרה הפלסטינים, הוא מעיד על האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. הפלסטינית הנבחרת בסופו של דבר לתפקיד נבחרת על שום שהיא דומה ככל האפשר לנו: ערכים ליברליים ואורח חיים מתקדם (יש לה רק ילדה אחת, למשל), אופק תרבותי רחב וקוסמופוליטי, מתינות אידאולוגית והרבה מאוד עידון וחן.
אלא שזו כמובן פיקציה מוחלטת: הישראלי הממוצע אינו איזה גבעול מנשנש קרפצ'יו, המרבה
במילים אחרות, בתוכנית הבישול הזו לא צפויות לככב ישראלית ופלסטינית - צפויות לככב בה שתי איטלקיות.
ואם כבר "כוונות טובות". מעניין מה צריך לקרות, כדי שניחלץ סוף סוף מהקונספט הטרחני והנבוב של "נשים ובישול למען השלום", שפושה בטלוויזיה ומחוצה לה.
לטובת קוראינו שנולדו אמש, מדובר במין תפיסה מיסטית של נשים ונשיות, ולפיה נשים, מכיוון שהן מתקשרות ללא מילים ורק הומות ופועות מן הרחם ללא הפוגה, יכולות לרכון עם נשותיו הפועות של האויב מעל סירים מהבילים, להשיח על דברים הקשורים ב"מעגל החיים והנשיות", כלומר ילדים, וככה יהיה שלום.
זו לא רק תפיסה מזיקה ובלתי מפותחת של הסכסוך, אלא בעיקר תפיסה מתנשאת ומגמדת של נשים, שמדירה אותן מכל דיון רציונלי בנושא הכי בוער כאן. חבל שדווקא נשים מקדמות אותה במרץ רב כל כך.
"כוונות טובות", ערוץ 2
נא להמתין לטעינת התגובות
