קנאת סופרים: ביקורת על "חיי מדף"
גם אם אין לכם עניין רב בנפתולי המילייה הספרותי, כדאי לכם לקרוא את "חיי מדף" של נעה ידלין כי אחרי זה תרצו לפתע להיות סופרים או משוררים ולהביע עצמכם רגשית בכתיבה. פייפר קאט
הרומן שלה עוסק במילְיֶיה מאוד מצומצם של אנשים כותבים ומתוסכלים בישראל. ואף כי הוא נשמע לכם נישתי ובועתי - והוא אכן כזה - הוא בעצם, אם מרחיבים את המבט, מטאפורה מאוד נוראה ויפה לכמיהה הגדולה של כולנו למעט אהבה וקצת חום אנושי מן הזולת בעולם אגואיסטי וצר עין כשלנו. ומי בעצם לא רוצה בזה?
מעשה שהיה כך היה: סיפור מתח סבוך נשזר כאן, אבל לא מן הסוג הזול. סגן עורך המוסף הספרותי, און הוכבאום, נעלם, משל נכנס מעשה הוקוס פוקוס אל בין דפי רומן והפך לדמות.
חיי מדף עטיפת הספר
הוא עוזב את הכל מאחוריו, את עיסוקיו וחבריו, שהם בעצם רובם סוג של קולגות שלו. הכל הוא מותיר מאחור: את עבודתו הכוללת למשל את תחרות הסיפור הקצר - לתשומת לבו של הקורא בני ציפר - פרויקט גדול על סופר מפורסם - לתשומת לבו של הקורא עמוס עוז - את רותי שאיתה התחיל איזה קשר, שהיא מדריכה בקבוצת הרזיה וחולמת למנף את היותה בדאית כרונית לכדי פרוזה צרופה; את עיסאם חברו ושותפו לקבוצה הפוליטית, שמאס בניסיונות האינסופיים לאחות את מערכת היחסים העקובה מדם בין פלסטינים לישראלים ומבקש בין השאר לקחת נקם באופן מילולי, פוגעני, באון, אותו סגן עורך מעוט-דם שנעלם. הוא רואה בו שמאלן מתנשא ואטום הלוקה פעמים רבות באי-דיוקים משוועים.
גם את אלעזר ביטון הציני נוטש און הסגן הנצחי, אותו בוס תרבותי אינטלקטואלי שכבר לא מאמין לאף אחד ואפילו לעצמו בתפקיד העורך הספרותי, עד שלעתים נדמה כי כל מאווייו הם לספק לכותבים דפים גדולים ולבנים ושישרבטו בם כרצונם, רק שלא יתבעו ממנו את ליטרת הבשר האסתטית, כלומר את דעתו האישית על כתיבתם, וכן את דגנית המגיהה שהיא אולי הדמות האמפתית ביותר ברומן, אשר כתבה נובלה בשם "נבולה", המתארת מבעד לעיני הכותבת את החיים העלובים בדרום תל אביב, תחנה מרכזית חדשה רבתי, חיי עוני ומחסור.
את כל זה כאמור עוזב און, סגן העורך של מוסף הספרות, לטובת מה? מכאן מתגלגל הסיפור בקצב שלב אחר שלב, מפרק לפרק, ואת זה יצטרך הקורא לגלות על פני 300 עמודי הרומן.
לא לחינם התעכבתי על גלריית הדמויות של ידלין, כי מעבר ליכולתה המרשימה לתעל את העלילה, להניע אותה קדימה ברומן-המצבים הזה, הרי היא כותבת מעולה של דמויות. למרות שהן יושבות על אותה משבצת של מאוויים אנושיים של כותבי בלטריסטיקה (ספרות יפה), הן שונות זו מזו כל כך ומאופיינות היטב.
זה כל כך מעודד שיש לפתע מישהי, סופרת, שמצליחה לתאר באופן לא טרחני ומרגש רחשי-לב של אנשים שהבעיות הקיומיות שלהם אינן רעב, דיכוי פוליטי, חולי סופני, אובדן בשל מלחמה, אלא הם עצמם וחייהם הבורגניים והקטנים בארץ מריבה.
ממש ראיתי את עצמי ואת חבריי
לנגד עיניי בקוראי את הרומן הזה. ידלין יודעת גם להרחיק עדות אל דמויות שאינן היא ולא מצויות תחת אפה. למשל הפרקים בהם היא מתארת את הסופר המצליח גרא, מעין וריאנט על עמוז עוז אולי, הם מאוד אותנטיים, למרות שהיא סופרת מתחילה ואינה שבעה ונודעת.
נדמה לי שהיה זה גדול הסופרים תומאס מאן שאמר כי אירוניה לא עושה ספרות גדולה, ספרות ענקים. ובאמת, אם נבחן את הסופרים הגדולים, הגדולים באמת, נראה שבסופו של יום תמיד ייצאו מן הלעג אל עבר מחוז נכסף אחר, מן הבאתוס אל הפאתוס. חייבים להתחיל להרצין בסופו של יום, ספרות זה עסק רציני.
הסתכלות מפוכחת וצינית
ידלין כותבת באופן מאוד ציני. הייתי מסתכן וכותב מיני-ציני, הסתכלות מפוכחת והקטנת השֶׁקֶף על חיי אדם דרך הכתיבה. אם תשכיל לעדן ולשכלל ובעיקר להשתחרר מהציניות שלה ובו-זמנית לתת לנושאים הגדולים בחיי האדם להיכנס אל רחשי-לב הדמויות שלה, כלומר אל בסיס הפרוזה שלה, היא תהפוך מסופרת מבטיחה, מפתיעה וטובה לסופרת מעולה ומובילה. כלומר, אני כבר מחכה לרומן הבא.
מבוסס עליו? עמוס עוז צילום: קובי קלמנוביץ'
אבל בעוד שמאיה ערד עשתה מלֶאכֶת רמייה ספרותית - היו לה מספר סיפורים ראויים ושניים ושלושה מעולים והיא הצמידה להם בהֶדְבֵּק גס ביוגרפיה מדומיינת של סופר וסמכה על כשרון הכתיבה שלה שיכסה על הכל, אבל מה לעשות שהדְבָקים הנראטיביים נותרו בעינם, גסים ונראים לעין - הרי שהרומן של ידלין הוא קוהרנטי להפליא, מקפיד לדייק בזווית המבט של כל דמות ובכל ניואנס של רגש. אין כאן אפוא קולאז' כושל של דמויות, אלא הֶלְחֵם מוצלח של חלקי הפאזל האנושי, מעשה-תשבץ, מעשה-חוֹשֵׁב.
אנשים טובים ויקרים, אני יודע יפה שאין לכם עניין רב בנפתולי המילייה הספרותי כמו שיש לי, אבל מאוד כדאי לכם לקרוא את "חיי מדף", כי אחרי שתקראו אותו תרצו לפתע להיות סופרים או משוררים או מסאים ולהביע עצמכם רגשית בכתיבה, והעולם הצר והאכזר הזה יקרוץ ויקסום לכם. אתם תרימו את העט ותתחילו לכתוב. אחר כך פייפר קאט כבר יבקר אתכם על האקט האמיץ הזה, אבל זה כבר סיפור אחר.
הברקה או החמצה? הברקה.
"חיי מדף", נעה ידלין, כנרת זמורה-ביתן, 300 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם