מדף הספרים של מנחם בן
מנחם בן, מבקר הספרות, התבקש להכין רשימה של עשרה ספרים שבלעדיהם הספרייה שלו לא הייתה מה שהיא והוא לא היה מי שהוא. בן השתדל להיכנס לסד של העשירייה הפותחת אבל כדרכו הוא מתח את גבולותיה ופרץ אותם
אני רוצה לציין בנוסף לתנ"ך עוד כמה המשכים. הברית החדשה הוא ספר מקסים, הקוראן הוא ספר רב יופי, וכך גם שיאי המישנה (פרקי אבות המדהימים למשל) ושיאי התלמוד (אבל לא חלקיו התפלים והטרחניים, שהם רובו) ו"ספר האגדה" בעריכת ביאליק ורבניצקי שבו כונסו כמה משיאי המדרשים והסיפורים הקצרים הגאוניים של המישנה והתלמוד. כל הספרים האלה בנויים על אמונה מוחלטת באלוהים בתנ"ך, וגם משום כך הם המשכיו הטבעיים. הייתי מצרף לרצף הזה גם את מבחר שירת ספרד, ובעיקר שירת ציון המופלאה של יהודה הלוי.
"כוכבים בחוץ" וכל השאר של אלתרמן
אלתרמן הוא גאוני גם בשיריו, גם בפזמוניו וגם בטוריו העיתונאיים המחורזים בהם "הטור השביעי". אלה ממשיכים להלך בחיינו, כמו שניבא, בלי שהתכוון להתנבא כי אלתרמן היה אדם עניו. בניגוד לטענה האקדמית הפוצית והנפוצה, "כוכבים בחוץ", לטעמי ספרו הראשון והמאושר, עולה בהרבה על "שמחת עניים" ספרו השני והמלנכולי. אבל נוכל למצוא שירים מופלאים לכל אורך ורוחב שירתו.
דוליטל הרופא וכל השאר
אני שוב מתחכם כי קשה לי להצביע על ספר אחד. לכן אני מכניס למכלול את כל ספרי הילדים גם את "דוליטל הרופא ומאורעותיו" של יו לופטינג (מומלץ בעיקר התרגום הישן של א.סולודור), גם "תום סוייאר", גם "חסמבה" , גם "טרזן" גם ספרי ההרפתקאות של ז'ול ורן, גם "האסופית". גם כרך "גדולי עולם" באנציקלופדיה "מעיין" לבני הנעורים שהוא אחד מספרי התשתית של חיי. איך אפשר לוותר על משהו מאלה? אבל אם אני צריך להצביע על ספר אחד, אז "דוליטל הרופא". גם כי זה ספר ילדים מקסים בלי גבול וגם, כמו שהבנתי הרבה שנים אחר כך, זהו משל משיחי גדול.
חלף עם הרוח – מרגרט מיצ'ל
חייבת להיות נציגות מסוימת לרומן הרומנטי ברשימה הזאת, ומה שגרם לי סיפור האהבה האמריקאי הזה כשהייתי בכיתה ז' הוא לחוות התאהבות גדולה. התאהבתי בסקארלט אוהרה, כמובן, ש"לא היתה יפה אבל הגברים מאחר שנתפסו לחינה, שוב לא הבחינו בדבר" כפתיחת הרומן הגדול הזה.
הינשוף וסיפורים אחרים של ניסים אלוני
בעיני זו מיטב הפרוזה הישראלית. נגיעה קסומה, משוררית ופרוזאית, בפלאי הילדות – החל מן החייל הטורקי שראשו נכרת במלחמה והוא עכשיו מצחצח נעליים באלנבי, דרך הילדה שהמספר שיקר לה ואמר שיש ינשוף ושתבוא לראות כי הוא היה מאוהב בה ובכלל לא היה שם שום ינשוף - כשהמוזיקה של הדברים נוגעת גם בממשויות הכי דקות וגם בקרינה הפלאית של העולם בכלל.
דוד אבידן
אבידן הוא המשורר הכי משוכלל, אחרי אלתרמן, עם ההברקות הכי גדולות והשליטה הכי מושלמת גם בשירת החרוז וגם בשירת הדיבור. ספריו המומלצים הם "משהו בשביל מישהו" הקלאסי וכן "שירים שימושיים" הכמעט בלתי מוכר, הכולל שורות גאוניות כמו
החיים כמשל - פנחס שדה
הווידוי הגדול של המשורר הראשון בשירה הישראלית החילונית שדיבר על אלוהים, והפך את כל החיים שלו למשל על הטוב והרע, ולכן היה מוכן לספר על עצמו הכל, החל מתכנוני רצח, שבסופו של דבר לא ביצע, ועד להלקאת חברתו לשעבר בשוט, והכל תוך כדי בחינת חייו מול אלוהים ובוז נפלא ל"מומחים" ול"מנוסים" למיניהם: "העשירים הינם כחסרי כל/ ורופאי הנפש כאינם מבדילים בין ימינם לשמאלם/ והנשואים כאינם יודעים טעם אשה" .
זכרון דברים - יעקב שבתאי
כל הספר הזה כולו הוא כידוע פיסקה מתישה אחת של 280 עמודים ללא מרווח נשימה, ללא פסקאות, ללא פרקים, ללא סופי שורות קצרות. ובכל זאת, כשאנחנו מתרגלים לסגנון הפשוט, הדיבורי והמשוכלל, אנחנו מבינים שמדובר במחרוזת אינסופית של סיפורים קצרים ופשוטים השזורים זה בזה ומספרים בקדחתנות מקסימה את הגורלות האישיים של אינספור אנשים ונופים תל-אביביים, שאלמלא הנציח שבתאי אותם, את חייהם, ואת משל חייהם לזיכרון עולם, אף אחד לא היה עושה את זה, והם היו אובדים לנו לעד.
הפתיחות ל"מובי דיק" ול"נפשות מתות"
אני שוב בוחר בשני ספרים במקום בספר אחד. הפעם התירוץ הוא שקראתי רק כמה פרקים מתוך שני הרומנים המופלאים האלה, ולכן הם יכולים להיחשב לי כספר אחד. מדובר ברומן האמריקאי הקלאסי "מובי דיק" של הרמן מלוויל וברומן הרוסי הקלאסי "נפשות מתות" של גוגול. שניהם מן המאה ה-19, ושניהם , בין השאר, מצחיקים להפליא. פשוט, קראתי מה שקראתי מתוכם והתענגתי על כל מילה וגם התפוצצתי מצחוק. למשל בקטע שבו ישמעאל הנער ב"מובי דיק" מוצא את עצמו במיטת אכסניה זולה עם איזשהו צייד גולגולת. ולא, אל תיטעו, ממש אין כאן שום הקשר הומוסקסואלי. קראתי בעונג עצום גם את הפרקים ב"נפשות מתות" עם הנוכל צ'יצ'יקוב המנסה לקנות חזקה כספית כלשהי על מתים גמורים.
השירים הכי יפים בעברית
בספרייה שלי נמצאים כמה קלסרים חדשים בהם שירים עם פירושים. את רוב הרשימות על השירים ואת רוב השירים המלווים בפירוש כבר פרסמתי, ובכל זאת, אני נזקק לקלסרים האלה שוב ושוב כדי לחזור לשיאי השירה העברית, שאין נפלאים מהם. פעם זה ייצא בסידרה בארבעה כרכים לפחות, עם כרך חמישי עם השלמות. לא התכוונתי שזה ייצא מקביל לחמשת חומשי התורה, אבל ככה יצא.
השירה הישראלית בשיאיה היא במידה רבה התנ"ך החדש שלנו מאלתרמן עד אבידן, משלונסקי עד רחל, ממאיר ויזלטיר עד חנוך לוין, מלאה גולדברג עד יונה וולך, מדליה הרץ עד ישראל פנקס, מאמיר גלבע עד דליה רביקוביץ וכו' וכו'. כל הקסמים כולם.
ספרו של מנחם בן, "מי צייר את הרקפת? - ספר לימודי אלוהים", הופיע בימים אלה בהוצאת "ידיעות ספרים"
נא להמתין לטעינת התגובות
