על "השיבה הביתה" של אנה אנקוויסט
"השיבה הביתה" חסר את האנדרסטייטמנט האופייני לאנה אנקוויסט אבל לא את יכולתה להעמיק בנפש דמויותיה
בשיר "בת, בת" כתבה אנקוויסט (בתרגום חופשי מאנגלית): "אין זה נכון שהיא מחוברת בכבלים ארוכים ואלסטיים, כך שאת מזנקת בכל פעם שהיא נופלת מן האופניים עשרים קילומטר במורד הדרך. את יושבת בביתך ואינך מרגישה דבר". במובן מסוים, כל הרומנים של אנקוויסט שתורגמו עד כה לעברית הם "סיפורים על אמהות וילדים".
ההצהרה המפתיעה לכאורה בשיר מתגלה בספריה של אנקוויסט כמדויקת: לעולם אינך יודעת באמת כשדבר רע קורה לילדייך. הזינוק מן הכיסא הוא תמיד מאוחר מדי. "השיבה הביתה" מוכיח כי הכלל הזה נכון לא רק לגבי ילדים, אלא לגבי הבעל והאהובים כולם.
גם ברומן השלישי של אנקוויסט הדמות הראשית היא רעיה ואם: אליזבת קוק היא אשתו של קפטן ג'יימס קוק, מגלה הארצות המהולל, והיא דגם המאה ה-18 של פנלופי אשת אודיסיאוס, הממתינה לבעלה בנאמנות שישוב ממסעותיו.
אנקוויסט משכילה לתאר בעדינות ובכישרון את ראשית יחסיהם של אליזבת וג'יימס, את אהבתם האמיתית והיפה, ובכך מעלה בהמשך שאלות על עצם האפשרות לאהוב ולהכיר באמת את מי שלעולם נמצא הרחק. ג'יימס מפליג כשאליזבת נושאת ברחמה את ילדם. הוא שב כשהרך הנולד כבר מת. גם את מות בתו הקטנה בתאונה החמיץ.
אלא שגם בשובו נותר ג'יימס רחוק: עולמו לעולם אינו עולמה של אליזבת. הצרה היא שנדרש לה זמן להבין זאת. היא עוזרת לו בהכנת יומניו לדפוס ומנסה להתעניין בכל שעובר עליו. אך עבור קפטן קוק, קריאתו של הצי עזה מתחינתה של אליזבת כי יישאר בבית.
קוק סיים את חייו על חופי הוואי, ועם בוא הבשורה על מותו מנסה אליזבת ללמוד את קורותיו, להבין מיהו באמת. זהו ניסיון נוגע ללב להקיף את חייו הבלתי מוכרים של הגבר שלו נישאה, ניסיון נואש למפות מים לא מוכרים, שאיפה לקרטוגרפיה של הנפש, שתאפשר סוף-סוף שרטוט של פני שטח במקומות שהם רק איים לבנים וריקים על המפה.
כי "צריך להיכנס לעומק הארץ. למדוד. לדעת". את המסעות הפיזיים של ג'יימס מנסה אליזבת להשיג במסעות פנימיים בים הנפש הסוערת שלה ובביוגרפיה של בעלה המת.
כשהיא לובשת את מדיו בסוף הספר, זה רק ביטוי גשמי להפיכתה לג'יימס הלכה למעשה: היכן שחיפשה קודם את הסיפורים, אחרי מותו היא מחפשת גם את העובדות. "אני יודעת הכל (. . .) ובעצם אני לא יודעת כלום (. . .) כשאבין מה הניע אותו אולי אוכל סוף-סוף למצוא מנוחה".
"האם היא השומרת של הזיכרון", כתבה אנקוויסט בשיר אחר-ואליזבת היא בהחלט אם. בגב הספר היא מכונה "אשה-איוב", והתואר
"אף אחד לא יכול לספר לי איך היה הסוף של נת", היא אומרת לקרוב משפחה לגבי בנה שמת. "אני מופקרת לדמיון שלי. אתה היית שם כשג'יימס מת. אתה יכול להגן עלי מפני הדמיון שלי".
החומרים הביוגרפיים שאנקוויסט משתמשת בהם הופכים בידיה לרומן שאמנם ויתרה בו כמעט לגמרי על האנדרסטייטמנט שאיפיין את ספריה הקודמים שראו אור בעברית - ועל כך נותר לקוראיה רק להצטער - אך היא עדיין שומרת בו על כוחה לרמזים, לאנלוגיות ולסמליות, ועל יכולתה לחדור אל נפש דמויותיה.
אירוניה רבה יש בשם הרומן. אתה לא יכול לרחוץ פעמיים באותו הים, ולעולם, רומזת אנקוויסט, אין באמת שיבה הביתה. יש רק שיבה שהיא לצורך עזיבה (ג'יימס), או שיבה מפונטזת, כמו של אליזבת, אל בית שעצם ביתיותו משתנה, מתחסרת, אוזלת ממנו תדיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
