מתוך ספרה של בתיה גור
הספר "מבלי דלג על דף" מקבץ מבחר מתוך המסות והמאמרים שכתבה בתיה גור. קטע הכתיבה הפותח את ספרה של גור מוקדש ליוסקה רפפורט, המורה של גור לספרות בכיתות י"א-י"ב
בזכות "לא הבל הבלים"
לפני שבועות אחדים נקלעתי לרחוב מוסינזון בתל אביב, ומצאתי את עצמי עומדת ומתבוננת באחד הבניינים הסמוכים לקצהו, ומביטה למעלה, אל הקומה הראשונה כאילו אפשר שאראה שם פתאום, על המרפסת, את האיש שאני רואה בו, במידה רבה, אחראי למסלול החיים שבחרתי.
יוסקה רפפורט, המחנך והמורה לספרות בכיתות י"א-י"ב בבית הספר תיכון חדש בתל אביב, לימד אותי את משמעות הצירוף "שיבה מאוחרת". הוא דיבר על שיבתו של מנשה חיים, הגיבור הטרגי של הנובלה "והיה העקוב למישור" מאת עגנון, ואלה היו המילים שבהן השתמש כדי לתאר את הכישלון הצפוי מראש של שיבת הגיבור לעיירתו אחרי שנות נדודים, וגילה כי אשתו נישאה מחדש וכי אין לו עוד מקום בעיירה, ונשאר לחיות אלמוני כשומר בבית הקברות.
חלק גדול מהשיעורים על "והיה העקוב למישור" הקדיש יוסקה ללימוד אותן "שיבות מאוחרות" המוכרות לנו בלי שנתנו עליהן את דעתנו – הוא הזכיר את אודיסיאוס השב לביתו ורק כלבו הזקן מזהה אותו, עד שהאומנת הישישה רוחצת את רגליו ומזהה את הצלקת על קרסולו; את הטרילוגיה "פרשת מאוריציוס" מאת יעקב וסרמן על האסיר המשתחרר השב לתבוע צדק מידי מי שחרץ את דינו, ואת שיבתו של אדמונד דאנטס, גיבור "הרוזן ממונטה קריסטו", אחרי שנים שבהן היה כלוא.
כל חיי מצלצל באוזני קולו החם כשקרא בקול מתוך "והיה העקוב למישור" ומ"תמול שלשום" ואת "שירי מכות מצרים" של אלתרמן ואת "קץ האב" מתוך "שמחת עניים". בשנים שבהן לימדתי ספרות בבתי הספר שמעתי את קולו ואת ההטעמות שלו שהיו מלאות חוכמה – את האופן שבו גרם לנו לקלוט, בעצם הקריאה בקול, משהו מן הנסתר ביצירות האלה. כשקראתי בקול לתלמידי שמעתי את קריאתו.
על יוסקה רפפורט חשבתי כשהתנדבתי להיות מורה חיילת בצבא. האמנתי כי למדתי ממנו איזה מקום משמעותי יכול מורה ומחנך לתפוס בלבם הנרגש ובנפשם הנבוכה של ילדים מתבגרים, ואיך מורה יכול – אם הוא יכול – לתת מענה לסקרנותם, שמורים רבים מרדימים אותה בדרך כלל, ואיך הוא יכול באמת ובתמים לתמוך בהם ביד יציבה, נקייה מפחד וחפה מחנופה ומכוחנות, במבוכות
אם אנסה לתאר איך השתכנעתי, אחרי שנים של מפח נפש מהשיממון ברוב שיעורי הספרות (אפילו בבית הספר היסודי), אזי אומר שמצאתי בו מענה הולם בעולם למה שהיה יקר לי מרגע שעמדתי על דעתי. ואפשר לומר בלי כחל וסרק שנמצאה לי גאולה בזיהוי ראשיתה של דרך שבחרתי בגללו. קשה מאוד להגדיר איך יוסקה "עשה את זה".
קודם כל היה זה האופן שבו הוא לימד את הדברים, וביניהם גם שירי ביאליק וטשרניחובסקי, שבזכותו נוכחתי לראשונה בקסמם, ונתן זך ואבידן ודליה רביקוביץ ואמיר גלבע, שבני גילי בבתי ספר אחרים בקושי שמעו על אודותם (שיריהם לא נכללו עדיין בתוכנית הלימודים בספרות עברית, שנאחזה בפואמות של יל"ג, ב"צור וירושלים", אותו מחזה טרחני וגדוש מלל של מתתיהו שוהם, ו"במשעול הצר" מאת א"א קבק).
במוצאי חג הסוכות של שנת 1966, לפני 37 שנים, הייתי בדרכי לירושלים (החצויה והקטנה שריחות היסמין שאפפו את סמטאותיה האפילו בעיני על נזירותה החמורה והפרובינציאלית. בני הדור שאחרי מלחמת ששת הימים לא זכו להכיר אותה) לקראת פתיחת שנת הלימודים האוניברסיטאית.
באביב של אותה שנה השתחררתי משירות החובה שבמהלכו הסבו לי מכתביו החמים לאופקים אושר גדול. כל הקיץ חלמתי על החירות והעצמאות שאחווה בדירת הסטודנטים בשכונת נחלת אחים (אלה היו ימים ש"הנחלאות" לא היו עדיין מוקד משיכה לעשירים; אלה היו אזורים ציוריים למראה, שתנאי המגורים בהם – שירותים בחצר, מטבח משותף לכמה דירות, קור מצמית בחורף – היו הסיבה למחירי השכירות הנמוכים, שגם סטודנטים יכלו לעמוד בהם).
נרשמתי לחוגים לספרות עברית ולהיסטוריה כללית. בדרכי לירושלים בערב חג הסוכות השתהיתי ברחוב מוסינזון בתל אביב, כמו לקבל את ברכת הדרך מפי יוסקה רפפורט שראיתי בו אחראי כמעט ישיר להכרעה להירשם לאוניברסיטה בכלל, ולשני החוגים האלה בפרט.
בימים ההם, כשהייתי בת עשרים ומרוכזת בעצמי כמו שיכולה להיות רק נערה המדמה שעתידה בידיה וכי כל מעשה שלה הוא גורלי בהחלט, מקובל היה להתדפק על דלתות בלי לבשר על כך מראש טלפונית, ולכן עמדתי בשבת אחר הצהריים לפני הדלת ברחוב מוסינזון, קצרת נשימה לקראת הביקור אצל מי שאהבתי והערצתי בכל מאודי, וגם בשל הגאווה על הבשורה שפני מועדות ללמוד בירושלים.
רק אחרי שנפתחה הדלת התברר לי שחוגגים – אמנם בחוג מצומצם – את יום ההולדת של חוה, רעייתו של יוסקה, וכי ייתכן בהחלט שביקור הפתע שלי אינו במקומו. אבל לחשש לא היה שום בסיס – יוסקה עצמו וגם חוה קיבלו אותי בשמחה גלויה, וצירפו אותי לאורחים ששתו קפה ואכלו עוגת גבינה על המרפסת הצופה אל הרחוב. ביניהם היו דב (פילה) בן אליעזר (אף הוא מורה בתיכון חדש), וזוג רופאים, נוירולוגית ופסיכיאטר, חברים קרובים של משפחת רפפורט.
צורפתי לחבורת המבוגרים (הם היו, כמו יוסקה עצמו, בני ארבעים ומשהו), הגישו לי עוגת גבינה (שלא יכולתי לבלוע מרוב התרגשות) וביקשו ממני לדווח על מוצאותי. כשסיפרתי שאני בדרכי לירושלים ללמוד ספרות עברית והיסטוריה (ידעתי שגם יוסקה עצמו למד ספרות עברית והיסטוריה) הניח המורה שלי לאורחיו שהמשיכו לשוחח, וסיפר לי איזו חוויה צפויה לי, ושטח לפני את משאלתו שאבחר שיעורים בשירת ימי הביניים, ואלמד אצל חברו האהוב דן פגיס.
בדרכי הנחרצת, הכל יודעת, הודעתי שאין לי כל עניין בשירת ימי הביניים (יוסקה חשף אותה לראשונה בפני כשהגעתי לכיתה י"ב ה"הומנית-ערבית" ודימיתי בלי חמדה שהיא משעממת), אבל הוא חייך חיוך גדול ובלהט שבו לימד את "תמול שלשום" של עגנון ואת סיפורי ס' יזהר, סיפר לי את נפלאותיו של דן פגיס. שמו של פגיס עדיין לא היה מוכר כל כך, אבל אנחנו, תלמידיו של יוסקה, הכרנו את שיריו: המורה רפפורט הקדיש בכיתת הספרות שלו מדי יום עשר דקות בפתיחת השיעור להצגת שירה חדשה ופרוזה מפי התלמידים, שבחרו יצירות חדשות שלא נכללו בתוכנית הלימודים, ואשר הרשימו אותם במיוחד. כך התוודענו לספר שיריו השני של דן פגיס, "שהות מאוחרת", שנסים קלדרון, חברי לספסל הלימודים, קרא מתוכו יום אחד את השיר "אפילוג לרובינזון קרוזו".
גם היום כשאני קוראת את השורה "מֵאִי כְּבַד תֻּכִּיִּים וּשְׁכוּחַ דִּבּוּר" עובר בי נחשול של התרגשות וצער. "אפילוג לרובינזון קרוזו" הוא שיר שמצייר את חוויית הזרות והתלישות של מי ששב למקומו הישן אחרי שנים רבות: בגאווה ביישנית סיפר לנו אז גם על ידידותו הקרובה עם דן פגיס (כשהכרתי את דן פגיס למדתי לדעת גם שבשנה הראשונה שלו כסטודנט בירושלים התגורר בחדר ברחוב אברבנאל שברחביה, בבית אביה של חוה רפפורט).
על המרפסת ברחוב מוסינזון, מול עוגת הגבינה המשובחת, השביע אותי יוסקה ללמוד אצל דן פגיס. אחר כך קרא לי רגע אל המעקה, להציץ אל הרחוב ולראות את בתו עירית בת ה-14, יפהפייה כאמה, שהלכה לקולנוע לראשונה לבדה עם נער בן כיתתה, ופניו נהרו מגאווה; אחר החזיר אותי אל מושבי, סמוך לו וקרוב לשולחן הזכוכית העגול, אמר עוד משהו על דן פגיס, שיבח את העוגה והחל לפרוס לי פרוסה חדשה.
אמרתי "החל" משום שלפתע קפאה ידו באוויר, הסכין נשמטה ונפלה מצלצלת למרגלותיו. הייתי בת עשרים. מאושרת ונרגשת ומבוהלת. לא היה עוד אדם בעולם שדעתו נחשבה בעיני כמו זו של יוסקה: לא היה עדיין גם מי שאהבתי וכיבדתי כמוהו. ועכשיו ישב לידי, מבטו קפוא נכחו, ולא השיב לי. ברגעים הראשונים חשבתי שנתקף כאב ראש – ידעתי שהוא סובל ממיגרנות – רכנתי אל הסכין ומיהרתי לציין שפריסת עוגה היא משימה לנשים.
הוא לא הגיב. רציתי לבקש מחוה שהיתה במטבח כדור לכאב ראש בשבילו, אבל לא העזתי להתערב. כשעברו דקות ארוכות והוא לא הגיב – זוג הרופאים שישבו מולו היו שקועים בשיחה ערנית עם דב בן אליעזר ולא הבחינו במתרחש – הבנתי שעוררתי את כעסו (הייתי בת עשרים, ונדמה היה לי שכל תגובה אנושית בסביבתי הקרובה היא תוצאה ישירה של חטא שחוללתי בבלי דעת); חיכיתי רגע נוסף, הוא לא זז, וקמתי להיפרד. בכל ביקורי הקודמים נהג יוסקה ללוותני לדלת, לחייך אלי את חיוכו הרחב, החם ולהביט בי בתכלת הירקרקה, המאירה והמאשרת של עיניו.
נפרדתי מיוסקה לשלום – הוא אפילו לא הניד ראש – והלכתי לבדי אל הדלת. לפני שנפרדתי גם מחוה, שעדיין היתה במטבח הסמוך ליציאה מהדירה, התלבטתי לרגע אם לומר לה שיוסקה נתקף מיגרנה, אבל החלטתי שאין זה מקומי להביע התרשמות, כלומר – להתערב.
המועקה לא הרפתה ממני בדרך לירושלים; אפילו לא כשדני אבידן, חברי לכיתה שהיה גם שותפי לדירה ברחוב נרקיס, קיבל את פני בצהלה בסאלון הדירה שחלקנו, לצלילי הפתיחה של הלהיט הגדול – "פני ליין" של החיפושיות.
שנתי בלילה ההוא היתה טרופה. לא היה לי עדיין מושג על הדחקה ועל פערים בין מודע ללא מודע, ולכן נעתי כשחלמתי שיוסקה רפפורט מת, וביטלתי את משמעות החלום.
כשהתעוררתי מצאתי את דני אבידן יושב בקצה מיטתי. השכנים מלמעלה קראו לו לטלפון והוא חיכה בסבלנות שאתעורר כדי לספר לי שיוסקה רפפורט אכן מת הלילה וכי משפחתו מחפשת אותי נואשות כדי לשמוע מפי מה היו הדברים האחרונים שאמר.
אדם מדבר לפי תומו, זולתו מקשיב (אפילו בתשומת לב, בריכוז רב) ולא מעלה על דעתו איזו משמעות יכולות לקבל המילים שאמר כשמתברר שאלה היו מילותיו האחרונות. לשמחתי יכולתי לספר להם על הדברים שאמר על בתו עירית ועל דן פגיס. לא אוכל לספר בדיוק באיזו התרגשות ופיק ברכיים הגעתי ביום הראשון לפתיחת שנת הלימודים האוניברסיטאית לתרגיל של דן פגיס על משה אבן עזרא ותקופתו, ובאיזה צמא שתיתי כל מילה שלו.
הרגשתי איך אני מקיימת את צוואת מורי, שמת פתאום משטף דם במוח בגיל 43.
יוסקה רפפורט היה ודאי הסיבה והמופת לאופן שבו בחרתי ללמד ספרות ולחנך בכיתות הגבוהות של בית הספר התיכון בירושלים, ולתשומת הלב שבה טיפלתי בתלמידים בעייתיים, אובדי עצות ואומללים, שהזכירו לי תמיד אותי עצמי בשנים ההן.
הדרך המיוחדת שבה הקפיד על נוכחותי בבית הספר (בכיתה י' נכשלתי כמעט בכל המקצועות משום שנהגתי להסתלק מרוב השיעורים ולהעביר את יום הלימודים בקריאת ספרים על מדשאה לא רחוקה מהבניין של תיכון חדש) ועל מילוי תקין של חובותי – דרך שהשדר הסמוי שלה היה משהו כמו "אין בדעתי להרפות ממך" וגרמה לי להאמין שהוא באמת רואה ומבין אותי; האופן שבו לימד וחשף בלי בושה ובלי אירוניה את אהבתו לספרות שהיתה משכבר מרכז חיי; העולם שפתח לפני מתוך אהבתו שלו ומתוך בקיאותו ושליטתו ביצירות שהביא; האופן שבו לימד את שיר הפתיחה של "שמחת עניים" – "לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבל הבלים והבל" – היו המענה למבוכה ולייאוש שליוו אותי מילדותי והועצמו באופן כמעט לא נסבל בגיל ההתבגרות.
העולם הוא חסר פשר. אין בזה חידוש. ובני אדם מושפלים מגזר הדין הנעלם שהכתיב את אי-ההבנה ואי-הסדר שבו הם מתקיימים. הנס הראשון המתחולל באמנות בכלל ובספרות בפרט הוא ההארה הפתאומית שהן מחוללות בתופעות שאותן הן מתארות – סדר ופשר. מי שזוכה לראות במו עיניו איך נפקחות פתאום עיני תלמידיו, זוכה לשמחה שמעטות כמוה. נדמה לי שזו השמחה שידע יוסקה רפפורט לרגעים כשקרא לנו שיר של איציק מאנגר, שאהב במיוחד, או כששמע את המציאות שהבאנו ל"עשר הדקות" בפתיחת כל שיעור, ושראיתי בעיניו כשדיבר איתי על ההוראה באופקים; זו שמחה שהיא יותר, לאין שיעור יותר, משמחת עניים.
מבלי דלג על דף, בתיה גור – מבחר מסות ומאמרים, עורכים פוני בז'זינסקי ואריאל הירשפלד, הוצאת כתר, 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
