דמות החייל באמנות הישראלית
סיגל ברקאי, אוצרת התערוכה "חריטות ושריטות" המוצגת במוזיאון פתח תקווה, משרטטת בקטלוג התערוכה את הקשר בין דמות החייל לאורך תולדות האמנות לבין אמנים ישראליים המתמודדים עם הנושא
בשנת 1820, לאחר חמש שנים של עבודה בסתר, סיים פרנסיסקו דה גויה אי לוּסיינטֶס את האחרון מבין 82 לוחות-ההדפס ששינו לעד את הדרך שבה נתפסה מהות המלחמה בתודעת בני דורו והדורות הבאים. הסדרה, שנודעה בשמה "זוועות המלחמה", היא ייצוג ויזואלי מצמרר של שדות הקטל במלחמות הכיבוש של נפוליאון בספרד.
"זוועות המלחמה" הוא מניפסט מחריד ובוטה, אך יחד עם זאת מדהים בצניעות ממדיו ובאיפוק הנובע מן המונוכרומיות של הצבע ומן האינטימיות של טכניקת ההדפס; הדם הנשפך מעולם לא היה שחור יותר, גלגלי העיניים הפעורים מעולם לא היו לבנים יותר.
גוף האדם עומד במרכז הקומפוזיציות של גויה: הגוף המרוטש, המחוּלל, העירום – או זה הלבוש במדים. הגוף המקיא, המפריש, המדמם, הנאנס – או הגוף הנושא את חותם הארגון המיליטריסטי ששלח אותו. גויה כמעט אינו מבחין בין התוקפן לבין קורבנו. מבחינתו כולם קורבנות יצר ההרס, האלימות והאכזריות האנושית, הפוגעת פעם בכפרי לבוש-הבלואים, ופעם – באִבחת היפוך-המַאֲכלת – גם בחייל הרוצח אותו.
ביסודה של התערוכה שלפנינו עומד החיבור בין אמנות ההדפס לבין תיאורי חיילים ומלחמות בישראל. מוצגים בה הדפסים מאוסף המוזיאון לצד הדפסים של אמנים עכשוויים; אלה נוצרו ברובם במיוחד לתערוכה זו. ההדפסים שהם חלק מן האוסף מייצגים דמויות של חיילים במלחמות השונות ונוצרו בסמוך לזמן התרחשותן: מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים.
הבחירה להתמקד בתערוכה זו ביצירות הדפס נובעת מן הרצון לבדוק נושא, שבדרך כלל מטופל בממדים נרחבים, בכלים ממלכתיים ובהתנסחויות רשמיות, דווקא בתהליך עבודה המחייב התכנסות, צניעות והתמודדות עם טכניקות וחומרים שאינם מתרצים בקלות.
לוחות ההדפס מוגבלים בגודלם, הנקבע מראש על פי ממדי המכבש; החומצות הצורבות את הלוח מכתיבות קצב פעולה רגיש וקשוב לתהליכים אורגניים מחמירים; ותוצאות התהליכים המורכבים האלה אינן זקוקות לחללי תצוגה גדולים.
ההתכנסות לעבודות הדפס קטנות-ממדים ומוגבלות בצבעוניותן מאפשרת לאמנים לזקק אמירה אישית המחפשת רובדי עומק – ונותנת מקום לאופני ביטוי ביקורתיים מבלי
בשלב ראשון נעשה כאן מהלך אוצרותי של הזמנת האמנים להיכנס אל מחסן האוסף של המוזיאון ולהתרשם מן העבודות שבו – על מנת ליצור חיבור ראשוני בין דימויי חיילים המופיעים באוסף הוותיק לבין תחושותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם של האמנים העכשוויים.
תהליך החשיפה לאוסף הוותיק הביא להכנת סדרות חדשות של הדפסים, בשיתוף עם סדנת ההדפס ירושלים ומרכז גוטסמן לתחריט בקיבוץ כברי כתגובה למפגש, אך ללא מחויבות ישירה לצורות ולדימויים הקיימים באוסף. על אלה נוספו עבודות ותיקות יותר.
לתערוכה הוזמנו אמנים המייצגים צדדים שונים של החברה הישראלית, כאלה שהיו חיילים וכאלה שלא, לאו דווקא כאלה שהציפייה הטבעית היא שיהיו "מוסמכים" לדבר על הנושא - על מנת שיחשפו את נקודת המבט הייחודית שלהם על החייל. בעת אצירת התערוכה יוחסה חשיבות מיוחדת לבחינת נקודות-מבט אלטרנטיביות, גם כאלה שאינן מובנות מאליהן כחלק מהסכמה חברתית רחבה.
להבדיל מאמנות המַפנָה מבט פנימה, אל תוך המערך הסגור של שפת האמנות, מתייחסת התערוכה לרגישויות ולעצבים החשופים של החברה הישראלית, בניסיון להראות שהחייל הוא דמות מכוננת, הנמצאת בכל ישראלי, אם כמודל להזדהות ואם כסמל לדיכוי.
גישות תיאורטיות כגון אלה של "ההיסטוריונים החדשים", המעוררות מודעות לנוכחות הנרטיב הערבי לצד הנרטיב היהודי-ציוני משפיעות על היצירה ועל הפרשנות של עבודות האמנות העוסקות בדמות החייל כיום, מכיוון שבמקרה זה אין אפשרות לנתק בין האמנות לבין הקונטקסט ההיסטורי והפוליטי שבתוכו היא נוצרת.
מתוך קטלוג התערוכה "חריטות ושריטות - דמות החייל בדפוסים משתנים", מוזיאון פתח תקווה,
התערוכה תוצג עד אוקטובר 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
