ראשי » תרבות » אמנותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

שלום, גאון: פרידה ממאיר פיצ'חדזה

זמן קצר אחרי שגילה מאיר פיצ'חדזה שהוא חולה בסרטן הוא אמר לחברו משה אביר "אני מקווה שייצא לי מהמצב הזה משהו אחר, חדש". הספד כואב לאחד האמנים הגדולים ביותר בישראל

בלי להתכוון לזה, ביסס לעצמו מאיר פיצ'חדזה ז"ל מעמד כבן החורג של עולם האמנות הישראלי. שום דבר בו לא היה עניין שבשגרה. את ציוריו כיסה ברקע שחור, בניגוד ללבן המקובל, את סגנונו האמנותי קשה היה לתחום לז'אנר מסוים אחד, הוא מעולם לא רכש השכלה גבוהה בתחום האמנות, וכאדם הוא נחשב לטיפוס מופנם ומרוחק, ששומר בקנאות על פרטיותו-מה שהוסיף לו נופך יוצא דופן בעולם האמנות המקומי, חובב הסנסציה.

למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, הצליח פיצ'חדזה לחדור ללב הציבור הישראלי: אישיותו הכנה והרגישה, לצד כישרונו הייחודי, הצליחו לקנות את אהדתם של רבים משוחרי האמנות המקומית. ברבות השנים הפך לאחד האמנים הבולטים בישראל, וציוריו, שבהם מופיע כמוטיב חוזר נוף ילדותו המזרח-אירופית, נודעו ברבים.

"אני אדם מאוד ספקן, ואני אוהב לשבור דעות קדומות", אמר בראיון שנערך איתו לקראת הרטרוספקטיבה שנערכה לכבודו ב-2008 לסיכום 25 שנות יצירה, שהפכה לתערוכה האחרונה בחייו והצליחה למשוך אליה 15 אלף סקרנים - מספר עצום בקנה מידה ישראלי.

עתה, פיצ'חדזה ודעותיו הייחודיות כבר אינם בין החיים. בבוקר חמישי האחרון, כשהוא בן 54 בלבד, נפטר לאחר מאבק בן כמה חודשים בסרטן הריאות, ובכך זעזע את עולם האמנות הישראלי בפעם האחרונה. "הוא כבר חסר לי", אומר משה אביר, שייצג את פיצ'חדזה בגלריית דן, ומוסיף כי היה סבור שחברו יצליח להתגבר על המחלה. "הוא חזר מארצות הברית עם הידיעה שיש לו סרטן בריאות, אבל תמיד הייתה בו התקווה שאיכשהו הוא יתגבר על זה", הוא אומר. "למרות העצב שלפעמים נשקף בעבודות שלו הוא היה אדם מאוד אופטימי".

פיצ'חדזה עלה לישראל מגרוזיה בשנת 1973, והוא בן 17. התאבדותה של אחותו בגיל צעיר ליוותה אותו במהלך חייו כטראומה שלא נתנה לו מנוח. בראיונות שנערכו עמו טען תמיד כי מבין שניהם הייתה היא המוכשרת. "עברו על מאיר חיים לא קלים, גם כילד בגרוזיה וגם כשהגיע ארצה", ממשיך אביר. "למרות הקושי, אין ספק שהבחור היה מוכשר. הוא היה אדם אמיתי, כן וישיר, ותמיד עזר לאמנים צעירים. הוא לא השתייך לשום קליקה אמנותית, וזה מה שייחד אותו".

ב-1989 קיבל הכרה ציבורית כשזכה בפרס היצירה, ושנה אחר כך קיבל את מדליית הזהב בביאנלה שנערכה באנקרה. זמן קצר אחר כך הצטלם לסרט על חייו, סרט שקיבל את השם "נוף עם מאיר פיצ'חדזה", בבימויה של לינה צ'פלין, ובו ליוותה אותו המצלמה במקומות שבהם גדל, ובין הנופים שהפכו לחלק בלתי נפרד מעבודותיו.

"פיצ'חדזה יישאר כעובדה בעולם האמנות עוד הרבה שנים", סבור אביר. "יש לו עדת מעריצים גדולה, ואני לא חושב שהרבה אמנים בארץ זוכים לווליום כזה של קהל. אני מאמין שהוא היה מודע לאהדה שיש לציבור כלפיו, אבל מעל הכל הוא היה חבר אמיתי ואדם אמיתי. כשרק התגלתה אצלו המחלה הוא אמר לי 'אביר, אני צריך לעשות משהו אחר, ואני מקווה שמזה ייצא לי משהו חדש' - אבל כנראה שהוא כבר לא יספיק".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...