ציור חייו
בין 5,000 האיורים שהופכים את ביתו לסיפור על המאה ה-20 חי ומת דיוויד לוין, מגדולי הקריקטוריסטים האמריקאים, שהלך לעולמו לפני כחודש. טל שניידר פגשה בו לפני מותו לשיחה על לעג, ישראליות, פוליטיקה וזמן
עוד לפני שנפגשנו היה לי ברור שלוין לא עושה הנחות. הקריקטורות שלו נשכניות, ההומור דק אך תקיף. למתבונן לוקח רגע להפנים את הניגוד בין קולו הרך ונעימותו של האיש לוין לבין העקיצות הבוטות היוצאות מפיו. הסיור ממשיך במסדרון חשוך, למחוזות התיירות של לוין במצרים וישראל, לסיפורים על שירותו בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. "בכל מקום שאני הולך אני עובר ברחוב ועושה סקיצות, אני משרטט מאוד מאוד מהר", הוא מספר. "בשום פנים ואופן אני לא משתמש במצלמה. כל האמנות שלי מתבססת על שרטוטים של דברים שראיתי. הקריקטורות, זה סיפור אחר. שם אני כן נעזר בצילומים".
לוין הוא אחד מאמני הקריקטורות החשובים ביותר בארצות הברית. 45 שנים שרטט באמצעות עט דיו פשוט דיוקנאות של דמויות בולטות. עבודותיו של לוין מתפצלות לשתיים: "ד"ר לוין" הוא הג'נטלמן נעים ההליכות המצייר בצבעי מים את הנופשים בשפת הים של קוני איילנד או את האנשים הפשוטים של ברוקלין. בצד השני, "מיסטר דיוויד" הוא צייר הקריקטורות חסר הרחמים, המחדד את עטו כתער ומוציא תחת ידיו אמירות פוליטיות נוקבות.
בסלון המואר של הדירה, כמו כמעט בכל חדר אחר, מונחים מכחולים ושפופרות צבע בכל פינה. מסביב תלויים ציורים בצבעי מים של נשים בעירום, ציורי נוף ועוד דיוקנאות. על קיר גדול - במקום שבו תמצאו בדרך כלל טלוויזיה שטוחה - מתוח בד ענק עם ציור של המוני איש שעליו הוא עובד. המצוירים ספק רוחצים בים, ספק בורחים לתוכו. לוין כבר איבד חלק מראייתו, אבל הוא המשיך לעבוד.
לוין כפוף גב, עיניו חלשות. הוא פונה ימינה ושמאלה במבוך החדרים, מציג את החללים כאילו היינו בעל בית ושוכרת פוטנציאלית. במקום לבחון את הסדקים בקירות אנחנו מסתכלים על עשרות ציורים. קיר אחר קיר הוא חושף טפח מחייו. "בחמש השנים האחרונות העולם התמלא באנשים קיצוניים", אומר לוין. "אין בעולם שום דבר מלבד קיצוניות. לכל אחד יש עמדה קיצונית וזה דווקא דבר טוב בשביל ציירי קריקטורות".
בחדר הקריקטורות קיר גדול צבוע אפור. תלויות עליו באלגנטיות קריקטורות מוגדלות וממוסגרות של וודי אלן עם שיער מדובלל ומבט מלא רחמים עצמיים; צ'רלי צ'פלין ישוב על פסגת גלגל של סרט ומשדר טכנוקרטיות. ב-2007, כשנפגשנו, היה לוין בן 80, גבר שגדל להורים מהמעמד הבינוני: אבא בעלים של חנות הלבשה ועסק לתפירת שמלות, ואמא, לנה, שעבדה כאחות. הוא גדל בנוחות יחסית בברוקלין של שנות ה-30, ולבקשתו למד אמנות במכון פראט בניו יורק ובבית הספר לאמנות טיילר שבפילדלפיה. בין לבין התגייס לחיל הרגלים של צבא ארה"ב והוצב בשלהי מלחמת העולם השנייה במצרים.
בהמשך התמחה לוין בציור אצל צייר האבסטרקט הנס הופמן, דבר שגרם לו להבין עד כמה הוא מתעב את הכיוון המופשט, חסר הטעם לדעתו, של האמנות המודרנית. לוין מפנה את תשומת לבי לקריקטורה של צייר האבסטרקט המפורסם ג'קסון פולוק. פולוק מצויר מאחור בתנוחה ברורה: הוא משתין על עבודת אמנות, ראשו מוגדל ומופנה לאחור, עיניו מוחשכות וסיגריה בזווית פיו. "הוא משתין על הציור שלו", מסביר לוין. "כמו שאת מבינה, אני לא ממש מעריך את האמנות שלו".
עבודתו הראשונה של לוין הייתה איור כרטיסי ברכה לכריסמס. "אחר כך התחלתי לצייר למגזין בשם 'אטלס' ול'אסקוויר', שם
ליד שולחן שרטוט גדול בחדר העבודה הוא פותח ארון קיר שבו מתויקים אלפי קריקטורות וציורים. לוין פרסם קריקטורות בחשובי העיתונים האמריקאיים: "טיים", "ניוזוויק ","אסקוויר", "ניו יורקר", וה"ניו יורק מגזין". במשך יותר מארבעה עשורים הוא מזוהה עם הדו-שבועון הליברלי, ה"ניו יורק ריוויו אוף בוקס", שמפרסם קריקטורות של אישים לצד מאמרי ביקורת שנכתבו על ידי טובי העיתונאים והסופרים, כמו: סול בלו, נורמן מיילר, חנה ארנדט, סוזאן סונטג, נועם חומסקי, טרומן קאפוטה ועוד.
מאז שהתחילה המלחמה השנייה בעיראק, הצטלל קולו של המגזין והביע עמדה נחרצת נגד הלחימה. בנובמבר 2002, עוד לפני היציאה למלחמה, פרסם לוין קריקטורה מבעיתה במיוחד שבה נראה הנשיא ג'ורג' בוש כשהוא עומד לקפוץ לתוך אמבטיה מלאה דם. "כל דבר שעשיתי עם בוש הוא מאוד אנטי בוש. יש לי ציור שלו שהוא עומד עם חליפת טיסה, כי הוא הרי טוען שהוא טייס, ותחת רגליו עשרות ארונות קבורה עטופים בדגל ארה"ב. אני חושב שהוא רוצח ארור".
מישהו מנושאי הציור התקשר פעם להתלונן?
"לא. הפוליטיקאים מאוד חכמים. הם יודעים שאי אפשר להתווכח עם ההגזמות. קריקטורה היא ציור בהפרזה של תכונות קיימות ויש לה תפקיד למלא, מבחינת הביקורת".
קורה לפעמים שקשה לך להביע ביקורת, שאתה עוצר את עצמך?
"יש שני דברים שאני הולך איתם על קצות האצבעות. האחד זה נשים. המאמץ להיות יצור יפה, זה עניין של הדרך שבה אישה צריכה למכור את עצמה, וזה הפך למסחרי כל כך. הנשים צריכות להיראות נכון במקום העבודה, והרבה הפך להיות תלוי באופן שבו אישה מציגה את עצמה. אז אני זהיר לא לפגוע, אלא אם כן מדובר בנשים שהרוויחו את הביקורת ביושר. הדבר השני הוא השחורים. אין לי ספק שהשחורים במדינה הזאת מנוצלים ושהתרומה שלהם לחברה גדולה מאוד, ולמרות זאת עדיין מנצלים אותם".
אבל הרי ציירת קריקטורה די קשה של מזכירת המדינה קונדליסה רייס, אישה שחורה?
"כן. כי אני חושב עליה דברים קשים. אני חושב שהיא מייצגת את עצמה, לא שום דבר סוציאלי. היא התפרסמה בגלל היכולת הרטורית הגלויה והישירה שלה. עם כל ההישגים האישיים שלה, היא לא עושה שום דבר חיובי ולא מקבלת מספיק ביקורת ציבורית. נתתי לה להתחמק בקלות, כי ציירתי אותה רק פעם אחת".
לוין שולף קריקטורה של אריאל שרון ואבו-מאזן, שעשתה לו הרבה בעיות. "ב'ניו יורקר' ביקשו שאצייר קריקטורה של השניים", הוא נזכר. "התחלתי לצייר ואז קיבלתי פתק מרמניק, עורך ה'ניו יורקר', ששאל אם אכפת לי להוסיף מאחורי אבו-מאזן דמויות של המשוגעים האלה שיורים ברובים וחובשים על ראשם סוודרים שחורים. אמרתי לרמניק, בסדר. ציירתי את זה אבל ליד שרון הוספתי פצצות. קיבלתי פתק נוסף מרמניק ששאל למה הוספתי פצצות אטום. השבתי לו שאלה לא פצצות אטום אלא רק פצצות מצוירות, של קומיקס. הם לא אהבו את מה שהכנסתי אבל אחר כך הם הלכו עם זה רחוק מאוד. כשהם פרסמו את הקריקטורה, הם מחקו באופן דיגיטלי את הפצצות בצד הישראלי".
ואתה הסכמת?
"לא. אסור להם לעשות דבר כזה. לא עבדתי איתם יותר. הם לא התקשרו אליי ואני לא התקשרתי אליהם".
לוין לא מרוצה מעמיתיו הצעירים. "הכל מנוהל על ידי המחשבים. עוד מעט המחשב גם יצייר וגם יכתוב רומנים בעצמו", הוא אומר בזעם. "איכות הקריקטורות ירדה מאוד. אפילו ב'ניו יורקר', ששמו הלך לפניו בתחום, הם חושבים שכל מה שנחוץ זה רעיון טוב ומצחיק ולא משנה איכות הציור. לדעתי אם זה לא מצויר טוב, זה שווה כדבר מת".
איך אתה עובד? הכל ביד?
"אין לי שמץ של מושג איך לעשות דברים על המחשב. עבודות של ציירי קריקטורות צעירים, שנעשות על המחשב, מפיקות תוצאות לא מרשימות. רוב ציירי הקריקטורות הצעירים אוהבים לעוות והם מגזימים, ובכך מאבדים את האיכות האנושית של הציור. אחד הדברים שאני מסוגל לייצר הוא את הסבירות ואת האמינות של הציור. אם מישהו עשה משהו לא בסדר צריך לבדוק אותו, להעלות שאלות, לפתח דיון לגביו, לחשוף את זה ולהציע שמ? שהו מסריח מתרחש. עם זאת, לא צריך לרדת עליו עם פטיש כבד".
לוין שולף קריקטורה שבה מצויר שמעון פרס כשופט החוצץ בין אריאל שרון לבין ערפאת, שלושתם עומדים במעין זירת אגרוף. "בקריקטורה הזאת לא התכוונתי להחמיא לאף אחד מהשלושה", הוא אומר. "אני חושב שהם כולם אחראים לכך שאין עדיין שלום. לגבי פרס, אני תמיד אוהב לשמוע את מה שהוא אומר אבל הוא אחראי באותה המידה".
פרס הוא אדם מאוד מוקפד ואלגנטי. מדוע ציירת אותו לובש חולצת פסים?
"פסים מסמלים את האנשים שמקבלים החלטות, הקובעים במשחק, וזה פרס, מי שקובע בשטח. אבל בטח אפילו לא חשבתי על זה כש? ציירתי את הקריקטורה הזו".
ביקרת בישראל?
"נסעתי לישראל כחלק מקבוצת ציירים שהוזמנו על ידי הליגה נגד השמצה. הם רצו שנראה שאין בצד של הערבים מישהו שאפשר לקיים איתו משא ומתן. זה אולי נכון באופן עקרוני, אבל לא הצלחנו לראות את זה כשהיינו שם. חבל שאין לי מספיק תובנה מעמיקה על ישראל. זאת מדינה חדשה עם מעט היסטוריה כמדינה, ויש כל כך הרבה הקשרים וסתירות. פעם חשבתי שהחלום שלי ואולי של כל אחד הוא שישראל, עם הידע שלה והטכנולוגיה שלה, והערבים עם המספר הרב שלהם, יכולים לעבוד יחד ולעשות שינוי מוצלח בכל האזור - אם הם היו עושים את זה מוקדם יותר והיו מקימים מדינה דו לאומית.
"אבל במקום זאת ישראל בחרה לשמש כקרש קפיצה לאמריקאים וכל מה שקרה מאז היה צפוי. חבל שישראל לא מקשיבה להוגי הדעות שלה. אבל זה לא חריג ממה שמתרחש במדינות אחרות. העולם כולו מלא במנהיגים גרועים וזה בדיוק מתאים לציירי קריקטורות".
במה השתנו הציורים שלך לאורך השנים?
"אני מבקר את עצמי ומזכיר לעצמי לא להרוס את סגנון הציור שלי באמצעות פיתוח יתר של ההגזמות. אחרת לא אצליח לגרום לקורא להבין את הציור. אם רוצים לשכנע מישהו שהציור מצחיק ושהוא עובד ומתאים למאמר הכתוב, אז זה חייב להיות אנושי. ראש גדול וגוף קטן, אבל עדיין אנושי".
את כל יצירות לוין, יותר מ-2,500 קריקטורות , אפשר לראות באתר www.davidlevineart.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם