אני לא מומחה לאהבה
כל חייו לומד עמוס עוז את סודות האישה, ועדיין יש לו על מה לעבוד. רגע לפני 69, אחרי 48 שנות נישואים, הוא מתעקש שהוא עדיין לא מבין בזוגיות. בילי מוסקונה-לרמן לקחה אותו לשיחה לרגל ההוצאה החדשה של "מיכאל שלי" וגילתה באיזה צד הוא (אהרן ברק), מה חשוב לאדם (אינטימיות) ואיזה מכתבים שולחות לו הקוראות
הרבה יותר טוב' או 'כל כך טוב אני אף פעם לא אכתוב'. שזה עוד יותר מתסכל. אז אני קורא ספרים של אנשים אחרים. מ"מיכאל שלי" אני מפחד במיוחד, כי זה חצוף לכתוב ספר מנקודת מבטה של אישה.
ארבעה עשורים אחרי יציאת הספר, לעמוס עוז אין מושג איך העיז לכתוב אותו. בהקדמה ל"מיכאל שלי", שיוצא שוב, בהדפסה חדשה, אחרי 40 שנה, כותב עוז מי הוא היה אז, כשכתב את הספר.
הוא מתאר בחור בן 26, בקיבוץ חולדה, שעבד בבקרים בפלחה ובלילות כתב בדירת חדר וחצי ליד משרד המזכירות. ורק בסוף הערב, אחרי שאשתו נילי ושתי בנותיו הקטנות הלכו לישון, היה נכנס לתוך כוך השירותים הזעיר, סוגר את מכסה האסלה, מתיישב עליו, מניח על הברכיים אלבום של ציורי ואן גוך שקיבל כמתנת חתונה, מדליק סיגריה, יושב בין הקירות הצפופים וכותב שעתיים-שלוש עד שעיניו היו נעצמות מ"עייפות וצער".
את הצער גרמה לו חנה, הגיבורה שלו, ערב-ערב, במו אצבעותיו. בחורה יפה בת 21, ירושלמית, שפוגשת באוניברסיטה את מיכאל, גיאולוג חובב מאובנים, מתחתנת איתו ונמקה לתוך חיי נישואים שבעיניה הם עגומים, אפורים ומשעממים עד מוות.
וכל מה שמיכאל, בעלה המסור, עושה לא מספק אותה. שום דבר לא מספק אותה, אלא רק גורם לה לסוג של בוז, גועל ונסיגה לתוך עולם דמיונות שבו היא נסיכה וסביבה מתרוצצים גברים שחומים ומסוקסים שגורמים לה עונג וכאב, כאב ועונג.
עברו 40 שנה מאז שכתב את חנה ומיכאל, ועוז, שמקדים ואומר שאינו מסוגל לקרוא את הספרים שכתב, הגיע לפגישה עם זיכרון מעומעם על הספר ופליאה הולכת ונמשכת על העובדה ש"מיכאל שלי" תורגם ל-28 שפות, אומץ על יד 72 הוצאות ספרים בעולם ונבחר להיות אחד ממאה הרומנים של המאה ה-20.
חשבתי לעצמי: אולי באמת עוז לא זוכר את פרטי העלילה, אבל את נפשה המיוסרת של חנה הוא ללא ספק זוכר. את החמיצות של חייה, התשוקה הבלומה, חוסר השקט, הבהייה, השבירות, הרעד, העצבים הרופפים, הפנטזיות המיניות הסוערות.
ורציתי להבין מיהו הגבר שבורא סוג כזה של אישה.
מחשבותיה, תשוקותיה, התנהגותה. בורא האישה הזאת, עוז, הוא גבר חכם. המשפט הראשון שאמר, לפני ששאלתי היה "הבחור ההוא שהייתי אז היה חוצפן, היום לא הייתי מעז". ויחד עם זה, היה מוכן, בדרכו החגיגית מעט, לתת לי להדוף אותו טיפונת עם הגב לקיר, ולנסות להתבונן יחד איתי על הבחור ההוא, שישב בבית שימוש ערב ערב אחרי שאשתו ובנותיו הלכו לישון, ישב וכתב.
בוא תגיד במילה אחת, למה האישה הזאת, חנה גונן, כל כך אומללה? או אולי תגיד את זה משתי נקודות מבט, זאת של הגבר הצעיר בן ה-26 שכתב אותה, וזאת של הגבר בן ה-69 שיושב מולי היום?
"לא יכול להגיד לך לא מנקודת המבט של ה-26 ולא של ה-69. לא של פעם, כי אני לא זוכר את נקודת המבט שבה כתבתי ולא של היום, כי לא קראתי את הספר 40 שנה. אני זוכר במעורפל מאוד מה היה שם. אני יודע שהיא היתה אומללה, אבל גם היה לה עולם עשיר, היא לא היתה דלה. זו היתה אומללות עשירה מאוד, היה לה את כל עולם הדמיון שלה, את כל עולם הפנטזיה. יכול להיות שהיא בחרה בחיים האלה, בחרה לחיות בעולם הדמיון ולוותר על החיים הממשיים בעולם הזה".
הגיבורה שלך, חנה, מתכתבת עם כל הנשים הנוירוטיות במאה האחרונה, החל מ"אנה או" של פרויד, דרך "מאדאם בובארי" של פלובר, "שלוש אחיות" של צ'כוב. אותה אישה פרובינציאלית ובורגנית שנשואה לגבר יציב ואחראי ויש לה ילד וחיים, שבעיניה נראים אפורים ובלתי נסבלים ובתוך תוכה היא רוטטת מתשוקות וסערות פנימיות, וכל זה ארוז במעטפה של מערכת עצבים רעועה שנוטה לשיגעון. ולי יש חשד שתבנית האישה הזאת היא פרי המצאתו של הגבר. היא לא בן אדם במובן המלא של המילה. היא פרי המבט גברי שרוצה לראות במושג "אישה" יצור פראי מטורף ויצרי שזקוק לשליטה ולריסון. חנה גונן לא מאושרת כי אסרת עליה להיות בן אדם.
"אם היא היתה חיה עשר שנים יותר מאוחר היא היתה הולכת לעבוד. היא חייתה בשנות החמישים, שאז נשואות עם ילד קטן לא הלכו לעבוד. ואם הלכו זה לא מתוך רצון לשחרר את עצמן, אלא כי לא היה מה לאכול. לא היתה אופציה ללכת לעבוד כדי להשתחרר מן הסד של משק הבית".
כלומר , אתה בעצמך אומר שהיא לא היתה אדם שלם.
"היא לא אחת מאיתנו, היא לא היתה מתקיימת היום כמו שהיא, אם היא היתה חיה היום מאוד סביר שהיתה יוצאת לעבוד. חנה גונן, כלומר, אני, קראתי אז את 'אנה קרנינה'. ואם אני קראתי, גם חנה גונן קראה את 'אנה קרנינה' והיא ידעה איך פרשות רומנטיות מסתיימות, בשברון לב. ולכן היא לא תחפש לה פרשייה רומנטית עם גבר אחר, היא תעדיף להישאר בעולם הדמיונות שלה, שם היא חיה בנוחיות".
הדמיונות שלה מיניים ואובססיביים מאוד, ויחד עם זה מאוד ילדותיים, ויש שם גם סאדו מאזו, יחסי כוח ושליטה. היא נסיכה, הם ערבים פראיים ויש שם תמיד כאב ועונג.
"כן יש שם את זה. אבל פעם היא שולטת בהם ופעם הם בה. יש שם יחסי כוחות מאוד חזקים".
גם הפנטזיות שלה על אונס מפוקפקת בעיניי. אולי אונס היא פנטזיה גברית שנשתלה בתוך תודעה של אישה כדי לייצר לגיטימציה. אם התרבות היתה מעניקה לנשים קול, והן היו צריכות לכתוב את דמותן, לא בטוח שהפנטזיות המיניות שלהן היו עשויות מכוח, שליטה והשפלה.
"יש לך יתרון גדול. אני לא מומחה לנשים ".
ואגב, לשיטתו של אדוארד סעיד, התיאור של התאומים הערבים הפרימיטיבים, הפראיים, השריריים ומלאי התשוקה לוקה ברומנטיקה ובאוריינטליזם שבבסיסם התנשאות.
"אין ערבים בספר הזה, בספר הזה האחים הערבים הם מרכיב בדמיון של חנה. יכול להיות ששניהם בדמיון שלה רעננים וגבריים, ויכול להיות שהם שני אפנדים בכוויית. אין ערבים בספר הזה, כי בירושלים שבה מתרחש הספר לא היו ערבים. כל מי שמבקר אותי בעניין הזה טועה".
ואם אנחנו כבר נוגעים בביקורת, אז שתדע שבניגוד לצרויה שלו שהוסיפה לספר אחרית דבר יפהפייה ומפויסת, לי קרה דבר הפוך. כשקראתי את "מיכאל שלי" עכשיו, אחרי 40 שנה, ממש התרגזתי. כאישה ממש הרגשתי מושפלת, או לסירוגין מעוצבנת, מהמבט של הגבר הסופר שברא את חנה ומיכאל. לחנה נתת את הילדותיות, הפנטזיה, השיגעון. למיכאל נתת את האחריות, התבונה, השקט, המחויבות.
"כן, הוא בסיפור יוצא יותר טוב ממנה. אבל יש משהו שגוי במסקנה שלך, כאילו הוא מסמל את כל העולם הגברי והיא את כל העולם הנשי. הם זוג ירושלמי שהתחתן ב-50' וזהו".
עכשיו אתה מיתמם. בחנה ומיכאל כיוונת לגברי ולנשי עקרוני.
"יש לי דמויות אחרות של גברים ונשים בספרים אחרים. יש לי רפרטואר. גדול. אולי אצל חנה ומיכאל זה קרה כי הייתי צעיר. אם הייתי כותב היום ספר על זוג נשוי הייתי כותב משתי נקודות ראות. שלו שלה ואולי שלי. אבל לא את הכל מנקודות הראות שלה".
לתאורטיקנית האמריקנית בטי פרידן יש מאמר שנקרא "הבעיה שאין לה שם" על הנשים ההן שלא יצאו לעבוד, שלא בנו לעצמן עולם, עיסוק, זהות, שהבית והילדים הם כל חייהן, ומה שהוביל, בסופו של עניין, לאישיות נוירוטית.
"חנה נכתבה על הימים שלפני שחרור האישה. נראה לי כאילו עברו מאז 500 שנה. זה הבדל עצום בין אז להיום. לטובה כמובן. אני זוכר שנשים לא היו משתתפות בשיחה, זה לקוח מזיכרונות הילדות שלי. לא היו נותנים להן".
ובכל זאת נגעת בספר בנקודה שמעסיקה את כולנו. האם לדיאלוג הזוגי גבר-אישה יש בכלל סיכוי? התרבות ההוליוודית הרומנטית העמיסה עלינו ציפיות שהחיים המציאותיים לא יכולים לממש, והתוצאה היא שכל זוג שלישי נפרד.
"במקרה של חיה גונן מה שהעמיס עליה היתה הילדות ולא התרבות. היו לה ציפיות לעולם צבעוני ורומנטי, והיא מגלה שהמציאות היא לא צבעונית ורומנטית, אלא שחור-לבן, אפור, ולכן היא מנתקת מגע עם החיים ומתבצרת בעולם הדמיונות שלה".
במילים אחרות אתה אומר לי: היא מסרבת לגדול, להתבגר.
"אני חושב שאת צודקת".
אני לא מחבבת אותה. היא נרקיסיסטית, אגוצנטרית וגחמנית.
"גם אני בזמן הכתיבה לא חיבבתי אותה. היה לי קשה עם עולם הפנטזיות שלה ועם ההתבצרות מפני היומיום. ואם תבואי ותשאלי אותי למה לא כתבתי אישה אחרת אני אענה שלא היתה לי בחירה. זאת טעות לחשוב שאפשר לבחור".
מה צריך להיות למיכאל ולחנה כדי שיהיה סיכוי לזוגיות הזו. מה היית יכול לתת להם מהתבונה שלך היום, כדי שהזוגיות שלהם לא תתפרק?
"אני רק הסופר, לא יועץ לחיי נישואים, והם גבר ואישה שנפגשו וחיים חיי זוג פגומים. כדי שיצליחו הייתי נותן להם היום הקשבה וסקרנות. היום אני חושב שסקרנות זו סגולה מוסרית ממדרגה ראשונה. היא מביאה אותנו לדמיין את הזולת, מה היה לי לו הייתי הוא. ומעשה מוסרי זה מקרב את הזולת ומצמצם מרחקים.
"גם חנה וגם מיכאל, אם אני זוכר נכון, אין להם הרבה סקרנות זה כלפי זה. למיכאל יש סקרנות גיאולוגית, למקצוע שלו, למאובנים שלו, אין לו סקרנות לגבי העולם הפנימי של חנה. לה יש קשת עצומה של סקרנויות, אבל לא לגביו. היא לא סקרנית כלפיו. הנה הוצאת ממני משהו שהייתי מאוד מהסס להגיד אותו, שאילו היו יותר סקרנים יכול להיות שהיו יותר קרובים, אבל לא, הם לא גילו סקרנות אחד כלפי השני".
אז אפשר להגיד שאולי אהבה היא סקרנות, או התעניינות ו/או ואכפתיות לזולת?
"וואו".
בעצם אני משתפת אותך בשאלות שאני שואלת את עצמי.
"ואני רוצה להצהיר מעל דפי 'מעריב' שאני לא מומחה לאהבה. שיהיה ברור. אהבה יש בה צירוף לא ייאמן של אנוכיות קיצונית מאוד עם אלטרואיזם קיצוני מאוד. אוהב לא פעם מוכן להקריב את חייו למען אהובתו, אבל מוכן גם להרוג אותה.
"אהבה היא לא תמיד בסיס טוב לקשר בין בני אדם, כי הרבה פעמים אין בה סקרנות אמיתית. אנשים אוהבים אידאה של משהו, של מישהו, של מישהי. לפעמים ידידות היא הרבה יותר נדירה מאהבה ויותר יקרת ערך. ואהבה היא רחוקה מאוד מאוד מידידות. לא מקרה שמישהו מאוהב מחפש ידיד לספר לו. כי אהוב הוא לא ידיד. אהבה צריכה ידידים כדי לשרוד את עצמה".
אז הנה יש לך הזדמנות להיות מבוגר אחראי. מכיוון שכל זוג שלישי נפרד ומכיוון שלאהבה רומנטית אין ולא כלום עם מחויבות ואחריות שדורשת המערכת המשפחתית, בוא תצהיר שהציפייה לתבנית ההוליוודית האורגזמית והמסעירה בחיי היומיום מנפצת את הזוגיות לתהום. בדיוק כמו שניפצה את חנה גונן.
"עמליה כהנא-כרמון כתבה על הכמיהה להיות תמיד בשיא. אם החיים הופכים להיות כל הזמן בשיא אז השיא הופך להיות פלאטו. חנה רוצה להיות תמיד בשיא ואי אפשר. לא מפני שהחיים לא נותנים, אלא מפני שזה לא שיא, להיות תמיד בשיא.
"היא קיבלה מה שרצתה, בית, ילד, בעל. סך הכל היה לה חלום זעיר בורגני שהתגשם, אבל היא רצתה שאת החלום הזה ילווה כל הזמן ריגוש וזה בלתי אפשרי".
אם זה כך, אז אולי הפתרון הוא לפצל בין התבנית הרומנטית לתבנית המשפחתית, כלומר בין המחויבות והאחריות לבין החשמל והסערה, אלא שאנשים לא חושבים על הפתרון הזה כפתרון מוסרי.
"בילי, למה עוד תבקשי ממני פתרונות?".
אתה פשוט גבר חכם, ואני מנצלת את הפגישה שלנו כדי להתלבט איתך בקול רם.
"אין לי פתרונות. אני יכול, אבל לא רוצה לספר לך על חיי הפרטיים שהם חיים טובים. וזה לא אומר שעמוס עוז שובר שתיקה. זה רק אומר שאשתי ואני נשואים 48 שנה, ואני לא אגיד לך שזה להיות תמיד בשיא, אבל אלו חיי נישואים טובים מאוד".
ומה אתה אומר עומד בבסיס של הקשר הזה.
"סקרנות. סקרנות יומיומית. להסתכל לפי תנועות הגוף לראות מה עובר על האדם השני שנמצא איתך. אני לא מסכים עם טולסטוי שאומר שכל המשפחות המאושרות דומות אחת לשנייה וכל המשפחות האומללות אומללות כל אחת בדרכה. עם כל הכבוד לטולסטוי, אני מעז להגיד שזה ההפך. כל האומללות, אומללות על פי סרגל של תריסר קלישאות וכל המשפחות המאושרות, מאושרות כמו כד סיני עתיק שכל אחד ממנו מגולף ביד"
.
ובכל זאת, בוא נתבונן רגע לצדדים: תחרותיות, ניכור, אגוצנטריות, נרקיסיזם. במה צריך להצטייד כדי לצאת בשלום מתוך הכאוס, גם הזוגי וגם האישי?
"החיים זאת עבודה עדינה. וכדאי מאוד שלאדם תהיה אינטימיות. אי אפשר לקיים אינטימיות עם המדינה או עם המפלגה. אפשר וכדאי עם שלושה-ארבעה אנשים. כדאי שתהיה לאדם אינטימיות. החיים צחיחים מאוד.
"לפנאט אין אינטימיות. הוא או קנאי או אלטרואיסט גדול. כל הזמן רוצה לשנות את הזולת. או שהוא נופל על צווארך או שהוא לופת את גרונך. וזאת אותה ג'סטה. האדם הזה כולו ציבורי, אין לו עצמי. זה אדם בלי אינטימיות. מי שיש לו אינטימיות עם הזולת יש סיכוי שתהיה לו עצמיות".
ומה מכילה אינטימיות?
"היכולת להרגיש את השני בלי מילים. כמו שהורה מרגיש את הילד שלו. לפעמים, לא תמיד. אולי הביטוי המושלם ביותר של אינטימיות זה האם והתינוק. היא תרגיש כל תזוזה שלו בלילה אפילו מתוך שינה".
אבל מפה יש סכנה גדולה, ליפול לסימביוזה, וזאת מלכודת עמוקה מאוד, במיוחד בין גבר לאישה. "נכון, לכן חשוב מאוד שתהיה הפרדת רשויות. האינטימיות לא צריכה לבוא על חשבון האוטונומיה של כל אחד מהצדדים. אהרן ברק צודק ולא דניאל פרידמן, בשביל זה צריך בית משפט עליון חזק".
אז איך אתה מסביר שמיכאל שלי הפך לרב מכר?
"לא יודע. יש לי שק עם מאות מכתבים, בעיקר מקוראות נשים. שיש כאלה שכותבות, אתה לא מבין כלום בנשים, איך אתה מעז, ויש כאלה שכותבות, כתבת בדיוק מה שהרגשתי. ולעולם לא אדע מי הצודקות".
הבחור שכתב את "מיכאל שלי" היה בן 26. תסתכל עליו היום, על הבחור ההוא, מה היית נותן לו מהתבונה שלך היום שלא היה לו אז?
"היתה לו חוצפה לא נורמלית לכתוב ספר שלם מנקודת ראות של אישה. אני לא הייתי מעז לעשות את זה. היום הייתי אומר לו, מי אתה חושב שאתה? הייתי בן 26 והייתי בטוח שיודע הכל על נשים. והיום אני יודע שאני לא יודע.
"סבא שלי היה אוהב ואהוב נשים. הזמין אותי אליו לחדר כשהיה בן 92. סגר דלת וחלונות. הושיב אותי מהצד השני של המכתבה ואמר: הגיע הזמן שנדבר על נשים. אני הייתי אז בן 36 עם אישה וילדים.
"כל חיי, הוא אמר לי, אני לומד את סודות האישה, והגעתי למסקנה שבכמה מובנים נשים הן בדיוק כמונו, ובכמה מובנים הן לגמרי שונות מאיתנו. אבל באיזה מובן הן כמונו ובאיזה מובן הן שונות מאיתנו את זה אני לא יודע עדיין, אני עדיין עובד על זה".
אתה יכול היום בתודעה שלך לחבק את שתי הדמויות, את מיכאל וחנה, או שהן זרות לך?
"לא יכול. . . זה היה מזמן, התרחקתי משתיהן. הן לא קרובות אליי". איך אתה בכלל עם החיים? מרגיש טוב, חייך שמחים, נפשך שקטה? "איך אני נראה לך?". שקט , אסוף ונינוח. "אני שמח. אני שמח שככה אני נראה לך, כי ככה בדיוק אני מרגיש".
נא להמתין לטעינת התגובות
