סינגולר
אסף אמדורסקי מציג עיבוד בעייתי ל"זה רק געגוע" של שלום חנוך, בטי מצליחה לסחוט מעצמה שיר מרגש וכהן את מושון מקיימים את ההבטחה. ויש גם: יזהר אשדות ויגאל בשן
לא מעט אומץ נדרש כדי לפרק את "חתונה לבנה" של שלום חנוך לפרגמנטים. האלבום ההוא, שהפך לאבן דרך היסטורית במוזיקה הישראלית, נחשב בצדק ליצירה מלאת השראה. כשבאים לפרק יצירה כזו, ייתכנו שתי אפשרויות מרכזיות. הראשונה: ללכת רחוק עם עיבודים מוקצנים שיעניקו לשיר משמעות חדשה. השנייה: להיצמד למקור וללטש סאונד, עם או בלי תוספות מיוחדות.
אסף אמדורסקי הלך על האפשרות הראשונה. "זה רק געגוע", שהוצג במקור כשיר בלוז עמוס גיטרות, הוסב לרצועה אלקטרונית-אווירתית. פסנתרים משייטים כאן על ביטים של טכנו ופוגשים בדרך אלמנטים
אם חנוך של "חתונה לבנה" היווה דוגמה להתייחסות לכל מה שמסריח ממציאות עגומה, הרי שאמדורסקי עולה לנגן כאן על הפנדר רודס שלו, כשהוא מגובה בחליפת חלל המנטרלת אותו מהעולם. גם הדיסוננטים הקשים של קרני פוסטל לא מצליחים ליצור את המתח המתבקש.
המשמעות קריטית: במקום לשלוח חצי זעם ותשוקה, אמדורסקי הסתפק בשיר עמום שיכול להפוך לשיר הבא באלבום הבא שלו או, לחילופין, לרצועת הבונוס של "מנועים שקטים". אילו מדובר היה בשיר טרי, הוא היה מקבל ביקורת שונה. כגרסת כיסוי הוא פשוט לא מספיק מוצלח.
מילים ולחן: שלום חנוך
שני אלבומים מצוינים הוציאה בטי בעבר. מבין הסינגר סונגרייטריות של שנות התשעים היא נבדלה בכך שהציגה רוק נקי ממניירות, עדין ומלא נשמה. למרות זאת, ואולי בשל העובדה שלא התאפיינה כאישיות פרובוקטיבית, משהו שם לא לגמרי תפס. "פרפרים" ו"נדנדה" היו להיטי רדיו קטנים, אך משהו באפקט המצטבר לא הפך לגוף עבודות מספק.
אחרי כמעט ארבע שנים של שתיקה היא חוזרת עם "רק רוח". משהו מצמרר עולה מהקול שלה כשהיא מבקשת לאיים בשימוש לא מתוחכם באקדח, אותו היא מחזיקה בידה. משהו מצמרר עוד יותר מזדקק מהלחן הפשוט, שעוטף אותה בליווי של גיטרה אקוסטית ופסנתר.
בימים בהם כל זמרת מתחילה נזקקת לחצי תזמורת כדי להטעין עוצמות רגשיות, השיר הזה ראוי לכל הערכה. לפעמים קטן זה הכי גדול. בטי מוכיחה את זה נפלא.
מילים ולחן: בטי
מוזיקה אירית היא כמו כוסברה, או שאוהבים אותה או שמתעבים. אין אמצע. יזהר אשדות, איש בעל ידע נרחב בכל הקשור לטעמם המוזיקלי של בני אדם (אחרי הכול הוא נחשב לאחד המפיקים העסוקים בסביבה), ודאי ידע את הנתון הזה כשביקש ליצור מופע מיוחד בו יינתנו אינטרפטציות איריות לשיריו המוכרים.
"ריקוד קטן", שכתב יהלי סובול, מנסה להצליח במקומות בהם קל ליפול כשבאים לעסוק במוזיקת עולם. חליל אירי ואקורדיון לא בהכרח מספקים את דרך המלך אל השטחים המוריקים שבמחוץ לדאבלין. לכן די מפתיע לגלות שהשניים הצליחו להתעלות אל מעל המשוכה הזו והציגו שיר מתוק, מבלי שזה יהפוך סכריני.
ההפקה כאן אומנם לא נורא מלוטשת, אבל אם מורידים את מעטה הציניות, ניתן לדמיין את אשדות כשהוא אוחז בידיו כוס של מרפיז' קרה, תוך כדי שהוא מרקד לצלילי השיר בבר אירי מעופש. יכול להיות שלחלקכם זה נשמע כמו סיוט. בעיניי זו דווקא אפיזודה משמחת.
מילים: יהלי סובול לחן ועיבוד: יזהר אשדות
אין לתאר את התרומה של יגאל בשן לפופ הישראלי. האיש הזה, שמצטייר לרוב הדור הצעיר כבחור הפחות מגניב מ"הופה היי", הוציא למעלה מ-10 אלבומים, שכללו עשרות רבות של להיטי-על היסטוריים.
עכשיו, כמעט חמש שנים לאחר ששחרר את אלבומו האחרון, הוא מצטייד בטל שגב ויעקב למאי כדי לנסות ולהחזיר את עצמו לעניינים. השניים, שציידו את שרית חדד בכמה שירים חזקים במיוחד באלבומה האחרון, בהחלט ראויים למשימה. מהנישה של עמית צח, שהצליח להחזיר את בועז שרעבי למטווח הברווזים של גלגלצ, הם מנסים לעטוף את בשן עם בלדה מתקתקה ומלאת כלי מיתר, שמותאמים בול לקול הענוג של בשן.
באופן צפוי ביותר אין כאן, מצד אחד, ולו טיפה אחת של מקוריות. מצד שני, תוכלו למצוא פה את כל האלמנטים שמכילים רצועה עיקשת ופורצת פלייליסט. יכול להיות שזו לא מחמאה גדולה, אבל אין ספק שמדובר בהישג. אחרי הכול, מופע שנות השבעים כבר ירדה מהמסך די מזמן.
מילים ולחן: טל שגב ויעקב למאי
מתחילים עם חריקות קטנות עשויות חצוצרות. עוברים לסקראצ'ינג, דראם אנד בייס עצבני ממלא את הבית הראשון, נהימות קטנות של בחורה עם שפתיים גדולות, קטע ראפ לבן. שרים על חצ'קונים וזיונים. נפטרים מהפאתוס. נשארים עם הומור דק. יבש. ציני. מקומי. גם החרוזים הופכים שוליים. המכונה משופצרת היטב.
כהן את מושון (מיכאל כהן, מיכאל מושונוב ואיתי דראי) עובדים על אלבום הבכורה שלהם כבר למעלה משלוש שנים. בזמן הזה הם הפסיקו לככב בלא מעט הופעות מחתרתיות בפאבים מעופשים וליצור לעצמם בולטות מסוימת בעולם האלטרנטיבי. תכל'ס, התואר הזה מגיע להם די בצדק.
עם סאונד הכי מלוכלך (וקריצה דרמטית כלפי ה"ביסטי בויז") הם צולחים את משימת הראפ הלבן מבלי להפוך פאתטיים. אם זה נשמע לכם כמו הישג פשוט, נסו להיזכר מה קרה כאן כשסאבלימינל פתח את הפה. אם לא בא לכם על כאב הראש הזה, פשוט תקשיבו. יש מצב שתגלו משהו חדש.
מילים: מיכאל כהן ומיכאל מושונוב לחן: מיכאל כהן
נא להמתין לטעינת התגובות
