סיכום השנה בקולנוע
אף על פי שכל הסרטים הטובים מגיעים לכאן רק שנה שאחרי כי אנחנו ארץ קשוחה: ניב שטנדל מסכם את הקולנוע של 2007. הכי אוברייטיד, הכי אנדררייטד, הכי מתקמבקים, הכי טובים. אצלו זודיאק בעשירייה
הסרטים הגרועים של 2007
הכי מקופח
בבל
ונתחיל בפירעון חובות - בשבוע האחרון של 2006 יצאו כמה סרטים אשר עקב אילוצים טכניים נשארו מחוץ לסיכום השנתי. "בבל" המדובר, שחשבתי שיצטרף לסיכום השנה הבאה, הצליח להשתחל לתוך 2006 ברגע האחרון, אבל המקופח
האמיתי של הסיכום היה דווקא יצירתו הקונטרוברסלית של מל גיבסון - "אפוקליפטו". אפשר להתווכח שעות וימים על אישיותו הפרובלמטית של גיבסון, אבל את הקולנוע הנועז והמרשים שלו אי אפשר לקחת ממנו. "אפוקליפטו" הוא אפוקליפסה קולנועית אלגורית, ששואלת את סיפור שקיעתה של תרבות המאיה המפוארת לטובת האידיאולוגיה מעוררת המחלוקת של גיבסון, ועושה זאת בתנופה ברוטאלית, פראית ואקסטטית שקשה שלא להתפעם ממנה.
גם הוא במקופחים:
בבל: סוף דרכם המשותפת של אלחנדרו גונזאלס איניאריטו וגיירמו אריאגה ביצירה קוסמופוליטית מרשימה, שחוטאת במניפולטיביות ונוגעת בקיטש, אבל גם מציגה מלאכת מחשבת קולנועית.
הכי "החבר'ה עדיין בעיראק, אבל אנחנו כבר מתחילים לעשות חשבון נפש"
עמק האלה
לקח לאמריקה הרבה זמן כדי להתחיל להתמודד עם הטראומות שסחבה ממלחמת וייטנאם, אבל לוקח לה מעט מאוד זמן (יחסית) כדי לעשות אותו הדבר עם המלחמות באפגניסטן ובעיראק. בגל מחאה כאילו מתוזמן נחתו השנה (וימשיכו לנחות) סרטים שבאו להתחשבן עם הנוכחות האמריקאית במדינות הללו, על כל הרוע, הסיאוב והניוון המוסרי הכרוך בה.
רובם לא הצטיינו כיצירות קולנועיות בפני עצמן, אך הערך הפוליטי המוסף שלהן, וערכם המצטבר כקורפוס מיידי של סרטי מחאה מהירי תגובה, הפך אותם לסרטים שלא ניתן להתעלם מהם. הטוב שבהם היה "בעמק האלה", סרטו של פול האגיס, התרנגולת ההוליוודית המטילה פסלוני זהב (במאי "התרסקות" ותסריטאי "מיליון דולר בייבי"), ובעיקר של טומי לי ג'ונס, בהופעה כבירה כאב היוצא לחקור את האמת סביב העדרותו הפתאומית של בנו, חייל ששב משדה הקרב. סביב סיפורו טווה האגיס כתב אשמה נגד אמריקה, בשל השלכותיה המוסריות של המלחמה על "טובי בנינו", שעולים על המטוס כצעירים אידיאליסטים ושטופי פטריוטיזם, ויורדים ממנו כמאצ'ואיסטים מצולקים על סף אובדן הדעת.
סצנה אחת שווה: ג'ונס קפוא המבע מספר לילד המום על דוד וגוליית. מאז מיקי בהגן לא שמענו סיפור כה מפחיד לפני השינה.
גם הם במפגינים:
בכוח הלב: מייקל ווינטרבוטום מציג את אנג'לינה ג'ולי בפאזה הלא מטופחת שלה, כאשתו של העיתונאי החטוף באפגניסטן דניאל פרל, המנהלת חדר מלחמה בתוך ביתה
.
חקירה מעבר לקווים: יגאל נאור גונב את ההצגה לג'ייק ג'ילנהול, לריס וויתרספון ולמריל סטריפ במותחן ששם על השולחן את מדיניות החקירות השנויה במחלוקת של ארה"ב.
כאריות לכבשים: רוברט רדפורד מפטפט את גיבוריו לדעת בסרטון תעמולה דמוקרטי שמנסה לדחוף לכם לגרון את כל האידיאולוגיה הרדפורדית עם כפית ומופתע כשאתם מקיאים בסוף.
הממלכה: ג'יימי פוקס יוצא לסעודיה לבעוט בכמה ישבנים מוסלמים (כולל זה של אורי גבריאל).
הכי "פעם שלישית גלידה"
ספיידרמן 3
זו היתה השנה של סרטי ההמשך, ובמיוחד של הטרילוגיות (אם כי כל הטרילוגיות כאן הן רק זמניות, בדרכן להפוך לקוודרולוגיות והלאה). מפיק הוליוודי טוב יודע לזהות פרה חולבת כשהוא נתקל בכזו, ומהשילוב ההרסני הזה יוצא קיץ של המשכונים, והקיץ הזה היה חסר יצירתיות באופן מיוחד. אבל לפחות הוא סיפק כמה הזדמנויות להתפנן וניפק לפחות סרט גדול אחד. ג'ייסון בורן, השועל במנוסה, ממשיך לרוץ, לצוד את ציידיו ולפעול על פי הצו המוסרי העליון שלו: "הקם לרודפך – השכם לרודפו". המאסטר פול גרינגראס ואנשיו מבטיחים 115 דקות של אקשן צרוף ומסעיר, בסרט מושחז ויעיל עד אימה בדיוק כמו גיבורו הסגפני.
סצנה אחת שווה: ג'ייסון בורן מנסה לחבור לעיתונאי בתחנת ווטרלו בלונדון. זו לא סצנה, זה המותחן הקצר הטוב של השנה.
גם הם בשלישיים:
אושן 13: הסלב פאק של ג'ורג' קלוני ובראד פיט – עם שחקן חיזוק מליגת העל בדמותו של אל פאצ'ינו – ממשיכים את המורשת הנהנתנית של הראט פאק של פרנק סינטרה ודין מרטין, ושל עצמם, במהתלת פשע הדוניסטית ואלגנטית ושופעת קריצות קולנועיות והומור עצמי.
ספיידרמן 3: העכביש האנושי מתחיל סוף סוף ליהנות מהחיים, וזה הזמן להתקיף אותו בנבלים מכל הכיוונים, מהגרין גובלין מיודענו, דרך בריון החולות המכונה סאנדמן, ועד הישות החוצנית המפלצתית ונום. תוסיפו לזה גם אויב שבפנים, אשר הופך את פיטר פארקר לגרסה האפלה של ג'ון טראבולטה, ותקבלו קורים סבוכים וסמיכים במיוחד, שריימי מצליח איכשהו לצאת מהם בשלום.
שרק השלישי: בחלק השלישי, הילדותי והמאכזב של עלילותיו, המפלץ המפליץ מגלה שכבד הוא הראש הנושא את הכתר ויוצא לחפש יורש, בזמן שפרינס צ'ארמינג זומם השתלטות עוינת על הממלכה, והמלאכיות של פיונה נקראות לדגל. עדיין שנון ופרוע, אבל ללא הקסם החתרני של פעם - ככה זה כשהליצן נהיה מלך.
שודדי הקאריביים 3: הרפתקת הפיראטים של ברוקהיימר ממשיכה לתפוח לאפוס בממדים מפלצתיים, בספינה שמיטלטלת בים של ספקטקלים דיגיטליים ותסריטים מבולבלים, וכבר מזמן שכחה את נמל האם.
(ולא שכחתי את "שעת שיא 3" ו"המסור 3". לא, לא שכחתי, ולא סלחתי)
הכי קאמבק
וידאו: מת לחיות 4, תרבות nrgtv
ברגליים רועדות התייצבנו בבתי הקולנוע לגלות מה עוללו השנים לשוטר הכי קול בפלנטה הקולנועית, לאיש שגדלנו על ברכיו המשופשפות מגלגולי קרב, לבלש ביש המזל שאותו חרא קורה דווקא לו פעם אחר פעם. וכשגילינו מה קרה לו – נשמנו לרווחה. כמו דני אושן, גם ג'ון מקליין הוא בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי, אבל השיטות שלו, מסתבר, עדיין אפקטיביות. ובעזרת במאי נמרץ כמו לן ווייסמן, תמיד אפשר לעדכן אותן לעידן הטכנולוגי החדש ולהילחם במטוס קרב עם משאית. עם כמויות בריאות של ביטחון עצמי, מודעות עצמית, הומור עצמי וכבוד עצמי "מת לחיות 4.0" נותן הרבה רספקט לברוס הגדול מכולם.
סצנה אחת שווה: מקליין מרסק מכונית נוסעת לתוך מסוק. למה? "נגמרו לי הכדורים".
גם הם במתקמבקים:
רוקי בלבואה: מבוגר, כבד, מלא בשטיקים שחלף זמנם, אבל עדיין עם לב של שור פועם בחזה. יו, אדריאן – איי דיד איט.
רובוטריקים: מייקל ביי חסר הכבוד הופך את הרובוטים האהובים ליצורים דיגיטליים אפורים וחסרי נשמה, אבל גם הוא לא יכול לקלקל את ההתרגשות משובו המפואר, אם כי נטול הטריילר, של אופטימוס פריים.
צבי הנינג'ה: כמו הרובוטריקים, גם צבי הנינג'ה לדור החדש הם הרבה נוסטלגיה ובעיקר געגועים לצבים הכי מדליקים של פעם, אלה שלא היו עשויים באנימציה, שהסתובבו עם אפריל אוניל ולא עם לארה קרופט, ושכל מה שהטריד אותם היה שרדר וצמד הליצנים שלו רוקסטדי וביבוף, ומתי יגיע משלוח הפיצה הבא.
הכי אוברייטד-אנדרייטד
וידאו: טריילר הסרט פלאנט טרור nrgtv
"ראיתי כבר הרבה דברים מוזרים בחיי. ראיתי חשפנית עם שד אחד. וראיתי חשפנית עם 12 אצבעות. ואפילו ראיתי חשפנית בלי שכל בכלל. אבל אף פעם לא ראיתי חשפנית עם רגל אחת. ואני הייתי במרוקו".
הבאז הגדול סביב הדאבל פיצ'ר של קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז התאדה עם עליית היצירה הכפולה (תחת השם "גריינדהאוס") לאקרנים בארה"ב. הצופים הצביעו ברגליים עוד בטרם הגיע חלקו של טרנטינו בעסקה, והמבקרים – שרובם מלכתחילה אוהבים להקניט את רודריגז מחד ולהעמיד תלי תלים של ציפיות על כתפיו של טרנטינו מאידך – הגיבו באדישות. אבל כשחלפה הסערה, נותרנו עם שתי יצירות מהנות להפליא, שמלכתחילה לא התכוונו לעמוד ברף הציפיות המוגזם. "חסין מוות", על פעלולי המוות של פעלולן הוליוודי רצחני, הוא הומאז' טרנטינואי טיפוסי, חינני ומבדר (וגם מרובד היטב, הרבה יותר משעלולים לטעות בו) לטראש הגריינדהאוסי של שנות השבעים, וממשיך להוכיח את יכולתו המידאסית של טרנטינו להפוך את פח האשפה ההוליוודי למכרה זהב.
"פלאנט טרור" נאמן אף יותר לכור מחצבתו. זהו זבלון רע לתפארת, מטונף מכף רגל ועד ראש, שכמו נוצר בדקדקנות על פי התנ"ך של הטראש, כולל אלמנטים ארכיטיפיים (עיירה שכוחת אל, פלישת זומבים, מגיפה מתפשטת ועוד), סגנון קולנועי מגוחך והשילוש המקודש של סקס, אלימות וזוועה. אם "חסין מוות" הוא הומאז' מודרני וחכם לטראש של הסבנטיז, "פלאנט טרור" הוא פליט חוקי מאותו קורפוס, ושניהם יחד הם יצירות זולות ומבדרות הרבה יותר ממה שסיפרו לכם.
סצנה אחת שווה: מרדף מכוניות מסעיר ונטול דיגיטציה, עם קורט ראסל מאחורי ההגה וזואי בל על הפגוש.
גם הוא באוברייטד-אנדרייטד:
משפחת סימפסון – הסרט: למשפחה הצהובה לא היתה שום דרך לעמוד ברף הציפיות הבלתי נתפס שהוצב בפניה, ובכל זאת היא עמדה באתגר בכבוד. האודיסיאה של הומר לא תיזכר כאחד הרגעים המבריקים והמצחיקים בתולדות הסדרה, אבל בסטנדרד הפנטסטי הזה גם אף אחד אחר לא עומד. כך שעדיין נשארנו לפחות עם הסרט המצחיק ביותר של השנה.
הכי הריון לא רצוי
וידאו: 4 חודשים 3 שבועות ויומיים nrgtv
"את יודעת שאחרי ארבעה חודשים העונש משתנה? הם לא שופטים אותך על הפלה. הם שופטים אותך על רצח"
ההיריון הלא רצוי עמד (ועוד יעמוד) במרכז כמה מהסרטים החשובים, הטובים והמסקרנים של השנה. לרוב הוא זכה דווקא להתייחסות קומית או לפחות מחויכת, אבל איש לא טיפל בו באופן קשוח, עוצמתי וחף ממלודרמטיות כמו כריסטיאן מונגיו וגיבורו השרלטן דון בבה, שמבצע הפלות פיראטיות בנערות אומללות ברומניה הצ'אושסקואית של 1987. ההיריון מעולם לא היה רצוי פחות.
סצנה אחת שווה: עובר חסר חיים מונח בתוך מגבת מגואלת בדם על רצפת שירותי מלון מטונף. אי אפשר להישאר אדישים.
גם הם בלא רצויים:
הדייט שתקע אותי: קתרין הייגל המצודדת מתאהבת בסת רוגן הבהמי, בעודה מגדלת בכרסה התופחת את פרי אהבתם החד-פעמית, בסרט לוזרים נוסף מפיל מצחוק ממפעלות ג'אד אפאטו (שעוד ישוב לככב בסיכומנו).
מלצרית: קרי ראסל נושאת ברחמה את בכורו של השטן המכה שלה ונותנת עינה ברופא רגיש שאולי יאות לחמם לה את התנור, בסרטה האחרון בהחלט של אדריאן שלי.
ג'ונו: בארה"ב הוא כבר נכנס לסיכום 2007. אצלנו הוא ימתין לשנה הבאה.
הכי מלך
וידאו: המלך האחרון של סקוטלנד nrgtv
"אני רוצה שתאמר לי מה לעשות"
"אתה רוצה שאני אומר לך מה לעשות?"
"כן. אתה היועץ שלי. אתה היחיד שאני יכול לבטוח בו. היית צריך לומר לי לזרוק את האסיאתים החוצה מלכתחילה".
"אמרתי!"
"כן, אבל לא שכנעת אותי, ניקולאס. לא שכנעת אותי!"
מי כבר זוכר את המתקפה המונארכית בה נפתחה השנה הקולנועית. כבר בינואר הפציעו כאן בזה אחר זה שלושה מלכים. כדרכם של מלכים, כל אחד מהם היה פגום בדרכו, אך גם מרשים בדרכו. אלא שאחרי מארי אנטואנט והמלכה אליזבת השנייה הענוגות אידי אמין היה מחזה מרענן, שוצף וקוצף. רגע אחד הוא איש רעים להתרועע ובמשנהו – רוצח אלים וקר דם. כושי שהופך עורו בכל רגע. הבמאי התיעודי המוערך קווין מקדונלד מגולל את דיוקנו המצמרר והאניגמטי (בגילומו העוצמתי של פורסט וויטאקר) של העריץ הנערץ דרך סיפורו הבדיוני של יועץ סתרים סקוטי צעיר, ופורש חזון פסימי למדי על עתידם של אפריקה ושל העולם השלישי.
הרופא הסקוטי יורד למרתף ומגלה שם מה עושים בממלכתו של אמין לבוגדים. גם אם זו אשתך. גם אם היא בהיריון.
גם הם מלכים (ובעיקר מלכות):
מארי אנטואנט: דיוקנה של המלכה כנערה מתבגרת, בסרטה המקורי והמסוגנן של סופיה קופולה, בדרמה שמתרחשת במאה ה-18, אך מריחה כמו רוח נעורים.
המלכה: סטיבן פרירס מעיר כלבים מרבצם בדרמה עשויה היטב על האיזון העדין שבין הממסד הישן לעולם החדש, בין מסורת למודרניזם ובין טוני בלייר למלכה אליזבת.
אליזבת: תור הזהב: ומאליזבת (השנייה) לאליזבת (הראשונה) - קייט בלאנשט חוזרת למלמלות ולצווארוני האקורדיון, עוברת לפלירטוטים עם קלייב אוון, ומסתבכת עם אחייניתה מרי מלכת הסקוטים.
מלך של קבצנים: סתם, סתם.
הכי ראוי לפרס על מפעל חיים לשנה אחת
ג'אד אפאטו:
וידאו: טריילר, חרמן על הזמן, תרבות סינמה nrgtv
פול האגיס: ביים (וכתב והפיק) את "בעמק האלה" ועבד על התסריטים של "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" - הספק סטנדרטי ולא רע לאחד היוצרים הנחשבים והמבוקשים בהוליווד כרגע.
ראסל קרואו: נעלם לנו לשנה, אבל בתוך שבועיים הפציץ אותנו בשתי הופעות מוצלחות ומצליחות בשניים מהסרטים הטובים והחשובים של השנה - "3:10 ליומה" ו"אמריקן גנגסטר" - עד שכמעט שכחתי לו את "שנה מופלאה". כמעט.
שיה לבוף: הצעיר הכי לוהט בהוליווד כרגע התחיל אצלנו את השנה ב"בובי", רקם חברות בין אדם ומכונה ב"רובוטריקים", דיבב פינגווין גולש ב"תפוס ת'גלים", נתן את הופעתו הטובה ביותר כצעיר במעצר בית ב"דיסטרביה", והשאיר סקרנות רבה לקראת "אינדיאנה ג'ונס" החדש.
הכי "חבל שלא באתם"
אלפא דוג
"אז אתה, כאילו... כופר"
"זה מגניב..."
"כן, זה נחמד. זה, כאילו, עוד סיפור לספר לנכדים שלי יום אחד".
על בסיס סיפורו האמיתי של העבריין בעל השם המחייב-קרימינלית, ג'סי ג'יימס הוליווד, דופק ניק קאסאווטס עוד מסמר קולנועי של עבריינות נוער בארון הקבורה של החברה האמריקנית (שכבר מוסמר היטב, מ"באולינג לקולומביין" דרך "ילד רע" ועד "אלפנט"). "אלפא דוג" לא אומר בעניין זה שום דבר חדש, אבל מה שהוא אומר – על נוער מתנוון, אטום רגשית, אגוצנטרי ומכור לריגושים זולים – רלוונטי כתמיד ומגולגל הפעם גם אל פתחו של דור ההורים אובדי העצות. אף שאינו חף מפגמים, "אלפא דוג" שומר על תחושת הפטאליזם המרחפת מעליו ומזכיר שוב את הלקח האכזרי של "בעל זבוב" על מה שקורה כשילדים חיים בוואקום חברתי משל עצמם.
סצנה אחת שווה: השואו-דאון הסופי, שבו יכולים החוטפים לחבק את הגאולה המוצעת להם או לדון עצמם לתיעוב לעד, ברגע שבו הבחירה שלהם תגדיר גם את הדור שבשמו הם ניצבים.
גם הם במוזנחים:
קין: חיטוט אינטנסיבי ומרתק של לודג' קריגן בנפשו המסוכסכת של אדם (דמיאן לואיס בהופעה אדירה) שמנסה להימלט מאירוע טראומטי שהיה או לא היה.
שמש: "הנוסע השמיני של דני בויל" הוא מותחן מד"בי אינטנסיבי, שככל יצירת מד"ב משובחת באמת נהנה גם מרבדים נוספים – מדע ודת, מודע ותת-מודע, חיים ומוות. במילים אחרות: שמש, והדברים שמאחורי השמש.
מעבר ליקום: עוד לא מאוחר להציל את המיוזיקל הבעייתי אך המהנה הזה ממוות בטרם עת ולצאת למסע קסם מסתורי בחסות שירי הביטלס וחזונה הייחודי של ג'ולי טיימור.
הכי גנוז
המארח (The Host)
וידאו: בליידס אוף גלורי מחליקים אותה nrgtv
וכמדי שנה, גם השנה ניאותו המפיצים המקומיים למנוע מהצופה הישראלי סרטים רבים, לעתים קרובות חרף תשואות המבקרים או צלצול הקופות הרושמות. "המארח" נופל בכל הקטגוריות: הוא היה לשובר הקופות הגדול בכל הזמנים בדרום קוריאה; המבקרים גמרו עליו את ההלל; ובכל זאת, הוא לא הופץ כאן מסחרית. הסרט, אגב, יצא כבר ב-2006, אך רק במארס יצא להפצה מסחרית בארה"ב, ורק השנה הגיע אלינו בגרסת ה-די.וי.די, כך שגניזתו יכולה בהחלט להיזקף לשנת 2007.
כנראה שלסרטים מסוגו של "המארח" – סרטי מפלצות מהמזרח הרחוק – אין מקום אצלנו. זו טעות, כמובן, וטעות כפולה. ראשית, בוודאי שיש להם מקום. ושנית – "המארח" אינו סרט מפלצות סטנדרטי. אמנם, בבסיסו, זהו סרט מפלצות, וככזה הוא סוחף ומהנה, מהסוג שבהוליווד לא מצליחים לייצר עם תקציב מחומש מזה שעמד לרשותו של בונג ג'ון-הו. אבל זוהי גם יצירה מתוחכמת יותר, עם הומור מפתיע, אירוניה לא דקה ומסרים אנטי אמריקניים ברורים. אנקדוטה אמיתית היא שמציתה את "המארח" – פורמלין שנשפך לנהר ההאן על ידי מדען מהצבא האמריקני, וגרם במציאות לסערה ציבורית, ובאלגוריה של בונג - ליצירת מוטאציה של מפלצת החוטפת עוברי אורח מגדות הנהר (וגם מפיצה מחלות, טפו!). במוקד הקומי-דרמטי של הסרט נמצאת משפחה לא מתפקדת, שיוצאת להציל את כיפה אדומה שנחטפה, מלוע הזאב המרייר בתעלות הביוב של הנהר.
סצנה אחת שווה: המפלצת מהנהר יוצאת לסיבוב על החוף.
גם הם בגנוזים:
Blades of glory: וויל פארל ממשיך להיות פרסונה נון גראטה אצלנו, ואחרי שבשנה שעברה לא ראינו את מה שעשה לעולם המירוצים ב"לילות טלדגה", לא ראינו השנה את מה שעשה לעולם ההחלקרח (ביחד עם ג'ון הדר מ"נפוליאון דיינומייט", גנוז קאלטי בפני עצמו), שלא לדבר על "והרי החדשות".
הגרמני הטוב: תרגיל קולנועי מרתק של סטיבן סודרברג בשחזור הקלאסיקות ההוליוודיות של שנות ה-40, תוך הגבלה לאמצעים הטכניים ולנורמות האמנותיות של התקופה, יצרו סרט מסקרן שערכו האקדמי עולה על זה האמנותי.
Hot fuzz (שוטרים לוהטים): הלקח לא נלמד, ואחרי "מת על המתים" (Shawn of the Dead) גם סרטם השני של אדגר רייט וסיימון פג – פרודיית שוטרים מבריקה - עבר לעולם שכולו טוב מיד עם הגיעו ארצה. חבל, אבל כמו במקרה הקודם, כנראה שזה לא ימנע מ"הוט פאז" להיות הקאלט הבא.
הכי עושים רעש בארה"ב, אבל אצלנו הם יחכו לסיכומים של 2008
ארץ קשוחה:
וידאו : there will be blood יהיה דם תרבות nrgtv
זה ייגמר בדם: ואם עוד לא ראיתם דם, כנראה שתראו אותו בגלונים אצל פי. טי. אנדרסון. ככה זה כשעושים עסקים עם דניאל דיי לואיס.
סוויני טוד: טים ברטון שוב שם לג'וני דפ מספריים ביד, אבל הפעם (גם) זה ייגמר בדם. עוד לא השתכנעתם? קבלו את שחקן המשנה המפתיע – סשה ברון כהן.
הפרפר ופעמון הצלילה: ג'וליאן שנאבל מציג את המועמד המוביל לזכייה באוסקרים השנה: גבר אילם שמתקשר באמצעות מצמוצים.
עשרת הגדולים של השנה
טריילר: גיבורי הדגל
יוקרה: כריסטופר נולאן מוכיח שהקסם עובד בקולנוע, בדו-קרב קוסמים הרסני ומתעתע בין יו "וולברין" ג'קמן לכריסטיאן "באטמן" בייל.
גריינדהאוס (חסין מוות, פלאנט טרור, והטריילרים הפיקטיביים שביניהם): אם לטרנטינו ולרודריגז מותר לדחוף את שני הסרטים שלהם יחדיו, אז ברור שגם לי. מחווה מדויקת, חיננית ומשעשעת למופעי שנות השבעים, שנעה בין הומאז' מחוכם ומלא נשמה (טראנטינו) לשעתוק מבדר ולעגני (רודריגז).
המבוך של פאן: פנטזיה קסומה למבוגרים שהיא כל מה ש"נרניה" ו"מצפן הזהב" לא הצליחו להיות, ועוד.
משפחת סימפסון - הסרט: הסרט המצחיק של השנה, ובשנה של "סופרבאד" ו"הדייט שתקע אותי" זהו הישג מכובד. דור שלם דורש סיקוול.
עמק האלה: ג'וני שב משדה הקרב, אבל לא מהחופשה, וטומי לי ג'ונס בהופעה שוות אוסקר יוצא בעקבותיו.
רטטוי: שני סרטים מצוירים ברשימת עשרת הסרטים של השנה? אכן. ואם "הסימפסונס" הוא דונאט שמנמן ומשמח, "רטטוי" הוא נובל קוויזין קולנועי, עשוי ביד אמן חכמה ומענגת – ידו של בראד בירד.
זהות אבודה: פול גרינגראס הוא מאסטר של המדיום הקולנועי, וכל עוד ג'ייסון בורן ממשיך לרוץ – אני רץ אחריו.
4 חודשים, 3 שבועות ויומיים: כרוניקה של טראומה ידועה מראש.
זודיאק: חמש שנות בצורת לא השכיחו מדייויד פינצ'ר דבר, והפילם נואר המשובח הזה הוא עוד תוספת לגוף העבודה הקאנוני שלו.
ושניים שהם אחד: גיבורי הדגל ומכתבים מאיוו ג'ימה
כשקלינט איסטווד החליט, בעצת סטיבן ספילברג, לחלק את האפוס המלחמתי שלו על הקרב המיתולוגי באיוו ג'ימה לשניים, לא היתה זו החלטה שנבעה ממניעים כלכליים. היתה זו הכרעה אידיאולוגית (גם אם סייעו לה גורמים כמו נפח ההפקה) – למלחמה יש שני צדדים. ואם ההיסטוריה נכתבת בידי מנצחים, הרי שאצל איסטווד היא משוכתבת בידי המפסידים, ובידי המפסידים שבקרב המנצחים.
ובקיצור, בלשון קלישאית יותר – במלחמה יש רק מפסידים. כולם, חיים כמתים, הם "אבדות מלחמה", והמלחמה היא לא עסק של ניצחונות ותבוסות, אלא סיפור על אובדן נעורים. "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" הן שתי יצירות מעמיקות, מרובדות, עשויות בתנופה קולנועית בלתי רגילה, שמחזירות את ההיסטוריה למי שבאמת כותב אותה – לבני האדם. מעולם לא היה הניצחון מובהק כל כך כמו ניצחונו הקולנועי של איסטווד בדאבל פיצ'ר המפעים הזה.
הכי פספס בשבוע
אני לא שם: ריצ'ארד גיר, קייט בלאנשט, כריסטיאן בייל, הית לדג'ר, מרקוס קרל פרנקלין ובן ווישואו עושים את בוב דילן. נתראה בשנה הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
