 |
/images/archive/gallery/594/308.jpg האיש שבפנים
יח''צ  |
|
|
|
|
| הכי מגניב, הכי מצחיק, הכי מותח, הכי אנדרייטד, הכי אוברייטד-אנדרייטד, הכי תנו לו אוסקר, הכי כמעט בפנים. באחת עשרה קטגוריות מסכם ניב שטנדל את שנת הקולנוע שחלפה - אתם מוזמנים להוסיף |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
ניב שטנדל
31/12/2006 9:02 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
כרגיל, פעמוני חג המולד מבשרים לא רק את קדחת השופינג המתרגשת, אלא גם את עת הסיכומים. הנה לפניכם כמה מהאירועים הקולנועיים המעניינים שחלפו השנה על מסכינו (קולקציית ינואר-דצמבר 2006). לאו דווקא הסרטים הכי טובים, אבל כולם ראויים לציון לשבח אחרון, רגע לפני שיורד המסך על 2006, ו-2007 הקולנועית תבוא עלינו לטובה, על כל הסיקוולים שבוודאי תביא עימה (מ"ספיידרמן" דרך "מת לחיות" ועד "שרק", כולל ה"הארי פוטר" הבלתי נמנע).
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
|
הכי מגניב
|
|
|
|
|
|
|
האיש שבפנים
"אוקיי, עכשיו הם בדיוק איפה שרציתי אותם"
"איפה זה?"
"בדיוק מאחורי, עם המכנסיים שלי למטה, אבל זו התחלה"
כל מה שצריך כדי להפוך סתם מותחן שודים נהדר לתענוג משובח באמת זה ספייק לי. ואת ספייק לי, גם כשהוא משוטט על קו הגבול של הטריטוריה ההוליוודית, לא תמצאו בלי איזו אג'נדה חברתית מתחת לכובע של הניקס. לי מכוון גבוה הפעם, אל הכוחות הכלכליים המושחתים שמסובבים את העולם, בסיפור על שוד שבו השודד הוא לא בהכרח הנבל, והבנק הוא לא בהכרח הקורבן. חוץ מהם, לי לא שוכח לירות גם לכיוונים אחרים החביבים עליו, כמו שנאת זרים, סקסיזם, סטיגמות אתניות ותרבות הגנגסטה. יש גם קאסט מוצלח (קלייב אואן, ג'ודי פוסטר וכריסטופר פלאמר), אבל זה בעיקר המופע של דנזל וושינגטון, שמקשקש ומגחך, מרחף כפרפר ועוקץ כדבורה, ונהנה מכל רגע. הציטוט שלמעלה רשום של שמו.
סצנה אחת שווה אלף מילים: בני ערובה משתחררים רק כדי לגלות שהם החשודים העיקריים בשוד ולעבור חקירות עם ניחוח חריף של דעות קדומות.
גם הם במגניבים:
להרוג את המזל: מהתלת פשע שנונה ומלאת מודעות עצמית בכיכובם של ג'וש הארטנט וברוס ויליס.
קרח דק: פילם נואר משעשע ואפלולי שמסתובב במחוזות של האחים כהן.
קיס קיס, בנג בנג: פרודיה עצמית מחוכמת של שיין בלאק על הסרטים שהביאו לו תהילה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| מפתיע מאוד שסרט של ספייק לי יצא הכי מגניב (צילום יח"צ)
| /images/archive/gallery/594/308.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
הכי מצחיק
|
|
|
|
|
|
|
בוראט
"הלוואי שג'ורג' בוש ישתה את דמם של כל גבר, אישה וילד בעירק!"
הנה משפט שלא תגידו ברודאו טקסני, מוקפים במאות רד-נקס חמושים ומהירי חמה, רגע לפני שתשפילו להם את ההמנון. בשביל זה שלחנו את בוראט. סשה ברון-כהן יוצא לחקור את אמריקה, והיא מפשילה את מכנסיה לפניו. משהו בין סרט מתיחות לסרט מוקומנטרי, שעוד ירשם כציון דרך קולנועי. ההומור, חייבים להודות, זורם רוב הזמן בגובה הביבים, אבל יש כאן המון סאטירה. ולא סתם סאטירה מתוחכמת או עוקצנית – פשוט סאטירה מצחיקה.
סצנה אחת שווה אלף מילים: היאבקות עירום עם רמיזות הומו-אירוטיות עבות כאיבר מין של בני גזע מסוים, בין בוראט למפיקו עב הבשר. לא תדעו איפה לקבור את עצמכם מרוב תדהמה.
גם הם במצחיקים:
מוכרים בלבד 2: קווין סמית' חוזר לכור מחצבתו עם שלל סצנות א-פוליטיקלי-קורקטיות לפנתיאון.
קליק: לאוהבי חוש ההומור המעודן של אדם סנדלר מובטח שלל נפיחות וסקס בכיכובם של בעלי חיים, פלוס כמה הברקות באדיבות השלט האוניברסלי.
שורטבאס: מי שלא סובל מהומופוביה יגלה סרט מצחיק להפתיע, כולל ביצוע מהתחת להמנון האמריקאי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| כמה דפוק, ככה מצחיק. בוראט (צילום איפ"א)
| /images/archive/gallery/630/517.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הכי אנדרייטד
|
|
|
|
|
|
|
מיאמי וייס
" אני אגיד לך מה יקרה. אנשים יסתכלו ויגידו 'וואו, חתיכת טפט, מה זה? ג'קסון פולוק?'
'לא. זה חוזה יירו. מרחו אותו על כל הקירות".
כמדי שנה, סרטים רבים זכו לשבט הביקורת ולהתעלמות הקהל, לרוב בצדק. ובכל זאת, אפשר היה למצוא פה ושם כמה פנינים שגם אם לא תירשמנה כיצירות מופת נשכחות, הרי שמגיע להן יותר מהזלזול לו זכו. אבל דומה שאף אחד מהם לא זכה לקיתונות של לעג ולחוסר ההערכה הראויה לאיכויותיו כמו "מיאמי וייס". זה אינו סרטו המשובח ביותר של מייקל מאן, אבל זו יצירה אופיינית לאיש שיודע נפש גיבוריו המסוקסים. מאן, שכל חטאו היה שלא סיפק לקהל הצופים את מנת האקשן הקיצי שלהם, ולא נתן למעריצי הסדרה הטלוויזיונית להתענג על שובו של הסטייל, בנה מותחן פשע יעיל ומסוגנן, שנופל בעיקר בשל שטחיותם של גיבוריו.
סצנה אחת שווה אלף מילים: מאן מדגים איך מביאים סצנה לסף רתיחה בלי ניצוץ פירוטכניקה, כשסוני וריקו נכנסים למו"מ אדג'י עם ברון סמים וכמעט מפוצצים את העסקה תרתי משמע.
גם הם באנדרייטדים:
הדליה השחורה: אופרת נואר מרהיבה שמתעלה על תסריט מבולבל.
סקופ: קומדיה וודי אלנית טיפוסית ומשעשעת, לפחות את מי שעוד נוטה חיבה לאיש.
קזינו רויאל: מותחן ריגול נהדר שהושמץ רק בגלל שהוא מגלה שג'יימס בונד הוא לא מי שחשבנו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| כמה עוד אפשר למחזר אייטיז ? מיאמי וייס (מתוך הסרט)
| /images/archive/gallery/558/552.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הכי אוברייטד-אנדררייטד
|
|
|
|
|
|
|
נחשים על המטוס
"נשבר לי הזין מהנחשים המזדיינים האלה על המטוס המזדיין הזה!"
"נחשים על המטוס" זה לא הסרט. זו התופעה. שלוש מילים פשוטות, שבעצם אומרות הכל, הטריפו את גולשי הרשת במשך חודשים. ואז הגיעה יצירת הפאר המדוברת למסכים, והסרט התרסק יותר מהר ממטוס עמוס נחשים. עכשיו, בגבולות הפרופורציה שהתוו מחדש, זה הזמן לגלות את אחד הבי-מוביז הכי מוצלחים שעלו על המסכים השנה. סמואל ל. ג'קסון הסופר-קול מככב כאיש שלנו פלין, שצריך להציל את נוסעי המטוס ממאות הנחשים הארסיים שיוצאים מכל החורים. ג'אנק טעים ועסיסי, מצחיק, אלים וטראשי לחלוטין. אם שמים את הבאז בצד, מבינים שהסרט הזה מקיים בדיוק את מה שהוא מבטיח: נחשים על המטוס. ודי לחכימא.
סצנה אחת שווה: סמואל ל. יורד ללב המאפליה. עוד לא ראינו דם קר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| נחשים והאיש שלנו פלין. אחלה טראש (קרדיט יח"צ)
| /images/archive/gallery/572/422.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הכי מורט עצבים
|
|
|
|
|
|
|
טיסה 93
"שני מטוסים התרסקו לתוך מגדלי התאומים!"
"בטח טייסים מתלמדים..."
וזו הבדיחה היחידה שתשמעו בסרט. פול גרינגראס מראה לאוליבר סטון איך מטפלים בטראומה לאומית בלי סנטימנטאליות מביכה. התוצאה היא אחד המותחנים הסוחפים ביותר שנעשו אי פעם – הישג לא פחות ממבריק בהתחשב בכך שמדובר בשחזור אירוע שתוצאותיו הקטלניות ידועות לכל. גרינגראס מנווט במקצועיות מופתית בין דרמת עצבים לוחשנית בטיסה לשומקום, לבין דרמה נוטפת אדרנלין בחדרי פיקוד הומים, כשכאוס וחוסר אונים שולט בכל. 111 דקות של ישיבה על קצה המושב ותחנונים מגרינגראס שיעזוב לך את הגרון, או שלפחות יספק הפעם הפי אנד. אבל הוא לא.
סצנה אחת שווה אלף מילים: סצנת הסיום המפעימה. אתם מכירים אותה, אבל כך עוד לא ראיתם אותה.
גם הם במותחנים:
דז'ה וו: מותחן מקצועי שסוף סוף נותן לתעלולי העריכה של טוני סקוט צידוק תסריטאי ולדנזל וושינגטון הזדמנות לשבת קצת ולראות טלוויזיה.
זאמטי (13): הגרסה הגיאורגית של "הם יורים גם בסוסים".
הילדים של מחר: מותחן אפוקליפטי עשוי לעילא שרומז שהעתיד כבר כאן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| סליחה, אנחנו לא קצת קרובים למגדל? (מתוך טיסה 93)
| /images/archive/gallery/577/290.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הכי תנו לו כבר אוסקר
|
|
|
|
|
|
|
השתולים
"אני לא רוצה להיות תוצר של הסביבה שלי. אני רוצה שהסביבה שלי תהיה תוצר שלי"
מישהו היה חייב לעזור למרטין סקורסזה לשקם את הכבוד האבוד שלו. על ליאונרדו דיקפריו קשה לסמוך, אז מישהו קרא לג'ק ניקולסון. בום! הרעש שכרגע שמעתם היה קול התנגשותם של שניים מהכוחות המבריקים ביותר בקולנוע האמריקאי, ומההתנגשות הזו תיווצר יצירה מענגת שתהא ראויה באמת לתואר "קלאסיקה מודרנית". סקורסזה חוזר לכושר עם עוצמות קולנועיות מפעימות, תימות נוצריות של נאמנות ומוסר, ונחילי דם על הרצפה. ניקולסון עושה עוד נבל שיכנס לפנתיאון, סנדק מאפיה פסיכי לחלוטין, חרמן, אלים וכריזמטי כמו השטן. תוסיפו לזה את דיקפריו ומאט דיימון שמשחקים בשוטרים וגנבים, את סבא מרטין שין, ריי ווינסטון ואלק בולדווין, ובעיקר את מארק וולברג הענק, ותקבלו את "החבר'ה הטובים רילודד".
סצנה אחת שווה אלף מילים: ג'ק מוודא שהיד של דיקפריו באמת שבורה. אם היא לא היתה קודם לכן, אז עכשיו היא שבורה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| נמאס לדבר על האוסקר של סקורסזה, אז הנה דיקפריו (מתוך "השתולים")
| /images/archive/gallery/620/744.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הכי תנו לו כבוד
|
|
|
|
|
|
|
המדריך לחיים בכפר
"כל תוכנית היא התוכנית האחרונה שלך"
אפשר היה לקרוא לסעיף הזה גם "הכי איזה מסכן סקורסזה, שוב הלך לו האוסקר". רוברט אלטמן, רגע לפני פרידה, יוצר סרט אלטמני מכף רגל ועד ראש, שנראה כעת כמו צוואה קולנועית מפוכחת. הסרט מתעד את מופעה האחרון של תוכנית רדיו מצולמת, ומלא בשירי קאנטרי נהדרים, סיפורים קטנים ודמויות מקסימות - מעין רקוויאם קסום ומלא אהבת חיים לעולם הולך ונעלם של אמנות תמימה וצנועת הליכות. "ומה עם תמות יום אחד", שואלת לולה את המנחה G.K. "אני באמת אמות". "ואתה לא רוצה שאנשים יזכרו אותך?". "אני לא רוצה שיגידו להם לזכור אותי". אז תעשו מה שאתם רוצים עם שירת הברבור של רוברט אלטמן. אני לא אמרתי כלום.
סצנה אחת שווה אלף מילים: צמד הבוקרים המזמרים דאסטי ולפטי שרים בשבחי הבדיחה הגרועה.
גם הם בראויים לכבוד:
נקודת מפגש: הקאמבק המבורך של וודי אלן, עם דרמת מוסר סטייל "פשעים ועבירות קלות" וסקרלט ג'והנסון בתפקיד המוזה החדשה.
בלי פחד: ג'ט לי נותן מכת פרידה לסרטי אמנויות הלחימה, ואנחנו כבר מתגעגעים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אלטמן על הסט של מדריך לחיים בכפר. אל תלך, רוברט (צילום אי פי)
| /images/archive/gallery/641/823.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הכי חשוב
|
|
|
|
|
|
|
אמת מטרידה
"מה שמכניס אותנו לצרות הוא לא מה שאיננו יודעים, אלא מה שאנחנו יודעים בוודאות, אבל פשוט אינו נכון" (מרק טוויין)
"אמת מטרידה" היה הסרט החשוב ביותר שהוקרן כאן השנה. זאת, בהנחה שאפשר לקרוא "סרט" למשהו שהוא בין סרטון תעמולה להרצאה מצולמת. אבל מה זה משנה? הסרט הזה, העוסק בהתחממות כדור הארץ, טמן בחובו שלוש הפתעות. האחת – הוא התגלה כמרתק, מחכים ופוקח עיניים במידע שהוא מוסר . השניה – אל גור התגלה כמרצה כריזמטי ומשעשע. ההפתעה השלישית, לפחות למי שלא ידע, היא שסוף העולם קרוב. ואם אתם לא בטוחים, אל גור כבר ישכנע אתכם. רק כדאי שהאמת תטריד את מי שבאמת קובע. אולי פשוט יחזירו את גור לבית הלבן?
סצנה אחת שווה אלף מילים: קטע ארסי מ"פיוצ'רמה" על התחממות גלובלית. ביו-טיוב רץ גם הטריילר מ"פיוצ'רמה". שווה דגימה.
גם הם בחשובים:
תודה שעישנתם: סאטירה מצוינת שדוקרת בריאות.
פאסט פוד: דרמה נוקבת (לפרקים) שהופכת את הקרביים.
תזיזו ת'רגליים: אנימציה מופלאה שמדלגת עלינו ופונה ישירות לדור הבא של מגיני הסביבה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| מסתבר שאל גור לא כזה פראייר כמו שחשבנו (מתוך הסרט)
| /images/archive/gallery/615/273.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הכי גנוז
|
|
|
|
|
|
|
Hard Candy
עשרות סרטים פוסחים על בתי הקולנוע בישראל מדי שנה. מה עשרות? מאות ואלפים. אבל לפחות לעשרות מהם איני יכול למצוא סיבה שתניח את דעתכם, מדוע בוחרים המפיצים, הגם שרכשו את הזכויות, לגנוז סרטים מסוימים, חלקם על אף שקצרו שבחים או שברו קופות ברחבי תבל. הנה אחד מאלו שדילגו ישר ל-DVD, ואפילו בלי תרגום. "Hard Candy" הוא בהחלט דוגמה מאלפת לקולנוע קאמרי מרתק שיכול היה להיעשות גם בתעשייה הישראלית דלת התקציבים. לפעמים הפוסטר מספר הכל בדימוי אחד פשוט וקולע – כיפה אדומה ניצבת בתוך מלכודת דובים. מדובר בפגישה אקראית של שתי נפשות בודדות בצ'אט: צלם סוטה וחרמן, וילדה נבונה ופגיעה. אבל עשרים דקות לתוך הסרט היוצרות מתהפכות, ואנו יוצאים ל-75 דקות של סשן עינויים מתמשך שיכווץ לכם את המה-שמו הגברי, ויבזיק חיוך על פניכן הנשיות.
גם הם רק ב-DVD:
Grizzly Man: סרטו התיעודי של וורנר הרצוג על האיש שאהב דובי גריזלי, עד שזכה לחיבוק דוב.
Talladega nights: The Ballad of Ricky Bobby: וויל פארל והבמאי-תסריטאי אדם מק'קיי ("והרי החדשות") משתפים שוב פעולה, ומצרפים אליהם את סשה ברון כהן לקומדיית מרוצים פרועה.
Art School Confidential: טרי זוויגוף חובר שוב לאמן הקומיקס דניאל קלואז ("העולם שבפנים") ליצירה סאטירית על אמנים, סלבריטאים והתרבות שמבלבלת ביניהם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| קולנוע קאמרי גנוז. כרזת הסרט (צילום יח"צ)
| /images/archive/gallery/671/308.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הכי חבל שלא באתם
|
|
|
|
|
|
|
בריק
"תן לי אגרוף, קדימה. יש לי את כל חמשת החושים וישנתי אתמול בלילה, זה נותן לי שש פור על רובכם"
תחשבו על פילם נואר בלשי. בלש חצוף עם ביצים מפלדה, שמדבר רק בפאנצ'ים וחוטף הרבה פאנצ'ים. פאם פאטאל מסתורית וערמומית. נבל תימהוני ותאב כוח. בריונים רפי שכל שעובדים בשבילו. איש חוק שלא אוהב שמסתובבים לו בזירות הפשע. "גרון עמוק" שמספק מידע פנימי. בקיצור, "הארד בוילד" קלאסי. עכשיו קחו את כל זה לבית ספר תיכון בפרבר אמריקאי (וכולנו יודעים מה מסתתר בפרברים אמריקאיים בקולנוע), תנו לראיין ג'ונסון לכתוב תסריט שנון ומושחז, ותקבלו ניאו-נואר אפל ומסוגנן שהוא פשוט הברקה.
סצנה אחת שווה אלף מילים: לורה, הפאם-פאטאל, מדקלמת אריה מהאופרה "מיקאדו" של גילברט וסאליבן. מהפנט.
גם הם בלא נצפים:
חיים בין השורות: סרט מקסים שמוכיח שאפשר לספר על משפחות מתפוררות מבלי להיגרר לקלישאות ולשמאלץ.
מה שבחורה רוצה: קומדיית נעורים משעשעת שהופכת לטרגדיית מתבגרים מעניינת, גם אם קצת פשטנית.
טאפאס: מנות ספרדיות קטנות בטעם חמוץ-מתוק של רגעים אנושיים פשוטים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ניאו נואר אפל. בריק (מתוך הסרט)
| /images/archive/gallery/566/757.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הכי שבוע אחד מאוחר מדי
|
|
|
|
|
|
|
בבל
מצטער. ניפגש בשנה הבאה.
|
|
|
|
|
|
|  | | בבל. הכי צריך להזכיר לניב בשנה הבאה (מתוך הסרט "בבל")
| /images/archive/gallery/635/091.jpg | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
