ברטפופ
מצד אחד, ברט אנדרסון שיחק אותה בזה שהוא הקדיש את רוב המופע שלו אתמול לשירים של סוויד. מצד שני, זה כבר לא נשמע כזה טוב כמו פעם. מצד שלישי, יש לו עצמות לחיים הורסות ושיר גנור היא סאקרית שלהן
וידאו : תרבות : ברט אנדרסון הופעה : nrgtv
יתרון ענקי שיש לאנדרסון וככל הנראה תמיד יהיה לו, הוא שהוא פרפורמר מעולה. כבר בשיר הראשון, To The Winter, הוא היה מאוד חם והתנועע על הבמה כמו אריסטוקאט. לפני שהמופע התחיל תהיתי איך הוא יתאים את עצמו לאווירה האינטימית של הזאפה אחרי אינספור הופעות ענקיות מסביב לעולם, אבל מסתבר שלאנדרסון לא משנה אם הוא מופיע מול 15 אלף איש או מול 1,500. הוא יעשה את המיטב שלו בכל מקרה.
הבעיה היא שהמיטב שלו כבר לא במיטבו. זה בולט במיוחד כשהוא שר את השירים האגדיים של Suede, שבהם הנגיעות הגבוהות של הקול שלו הפכו ממש לטריידמרק של הלהקה. אנדרסון כבר לא מצליח להגיע אל הטונים הגבוהים האלה, או שהוא מגיע אליהם רק בווליום חרישי. אז למה לשיר את Trash אם אי אפשר לעשות את ה- It’s the everything we do-oh-oh כמו שצריך?
אלבום הסולו של אנדרסון (עם הטייטל שלא משאיר מקום לספק – "ברט אנדרסון") הוא דווקא אלבום מעניין, והשירים בו מותאמים ליכולות הווקאליות הנוכחיות שלו. גם בהופעה בלטו ביצועים לשירים החדשים כמו Intimacy או One Lazy Morning לטובה. לכן זה קצת מבאס שהוא בחר ללכת עם המובן מאליו ולהקדיש חלק נכבד מהמופע לשירים של Suede, שהביצוע שלהם היה לעתים מצוין (She) ולעתים סתם משהו שצריך לסמן עליו וי (Filmstar).
צילום: רותם פלדנר, עריכה: דפי פרבמן
פרגן לעצמך, בנאדם
לא שהייתי רוצה לשמוע הופעה נטולת Suede לחלוטין, אבל הוא הגזים קצת. נכון שהקהל יצא מגדרו בעיקר בשירים האלו, אבל אנדרסון יכול לפרגן לעצמו קצת ולתת יותר דגש לקריירת הסולו שלו. היה אפילו משהו קצת עצוב בסט ליסט הנוסטלגי ששמענו אתמול. כאילו הוא מודע לחלוטין לעובדה שהשיא כבר איפשהו מאחוריו.
החלק האקוסטי של ההופעה, שבו אנדרסון פשוט שאל את הקהל מה מתחשק לו לשמוע וסיפק בשמחה את So Young ואת The Wild Ones, היה דווקא מאוד מיוחד, בעיקר בגלל המעמד. נכון שעברו כמה שנים מאז, אבל אני זוכרת תקופה שבה ברט אנדרסון היה אליל נעורים מובהק, אז היה מרגש לראות אותו מתקשר בצורה כל-כך אינטימית עם הקהל. בכל זאת, הוא עדיין ברט אנדרסון.
בכלל ראוי
לציין לטובה את יחסו של אנדרסון לקהל הישראלי. לא ברור מה גרם לבריטי הסטרילי הזה להידלק על הזיעה המקומית שלנו, אבל הוא אחד האמנים הבינלאומיים היחידים שממש אוהבים לבוא להופיע כאן. אתמול היתה הפעם הרביעית, וזה בכלל לא מובן מאליו בארצנו הקטנטונת, שאמנים מסוימים עדיין מפחדים להגיע אליה.
כשאנדרסון אמר בסוף ההופעה לקהל הרעב לעוד: "צריך כבר להוריד אותנו מהבמה עם כיסאות גלגלים. אנחנו לא צעירים כמו שהיינו פעם", הוא רק צחק, אבל מה לעשות, ברט אנדרסון בלי הפיץ' הגבוה בקול שלו באמת מזכיר קצת כיסא גלגלים. לפחות בתחום המראה החיצוני הזמן עושה לו רק טוב. אם תסלחו לי, אני צריכה עוד להספיק הלילה כמה חלומות רטובים על עצמות הלחיים שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
