נרקוזה במוסקבה
"לפיד הצליח לאגד ב"שקיעה במוסקבה" את כל תחלואיה של ספרות המתח/בלש הישראלית". רון מיברג חושב שאם הוא היה כותב כך ספר על ניו יורק או סאן פרנציסקו, היו מגרשים אותו מזמן מהעיר
המחשבה על כתיבת ספר גורמת לידיי לרעוד. היומרה. ההשקעה. הבדידות. הלבטים. הציפיות. התקרה המונחת על הפנים. קשיי הנשימה. המעבר מדיסציפלינה עיתונאית לספרותית. החובה להנשים את הדמויות ולצקת תוכן בעלילה. התקווה שאני כותב את הרומן הישראלי הגדול ולא נפיחה נוספת הנפלטת לפרקים ובמרווחים הולכים ומתקצרים מאחוריה הדשנים של מכונת המו"לות הישראלית.
הכבוד שהוטמע בי מגיל צעיר למילה המודפסת והמחויבות שלא לגרוע ממנו. החשש ממסלול חייו של הרומן הישראלי המצוי. חשיפה-חובה של מחברו במוסף של יום שישי. הופעה בהולה ונטולת הקשר בתוכנית טלוויזיה בעלת פרטנזיה תרבותית. 1,500 עותקים הנלחמים על מקום בחלון חנות הספרים (שבוע גג). שבועיים נוספים על השולחנות בקדמת החנות ואחר כך הדחה למדפי-הגולאג בירכתי החנות וקימוט מצחה, בתמיהה גדולה, של המוכרת, כאשר מישהו מבקש את הספר והיא צריכה לבדוק באינוונטר כדי להיזכר במה מדובר. והנורא מכל – השקרים. לך תודה שספר שחצבת מהמקומות העמוקים והאינטימיים ביותר מכר 1,200 עותקים, כולל שבוע הספר, ושהמו"ל שוקל להשמיד את הפלטות כי הן תופסות לו מקום בבית הדפוס ומהדורה נוספת ריאלית בערך כמו שהגיהינום יקפא.
החיוכים העקומים לחברים, אני לא מעודכן השבוע אבל בשבוע שעבר היינו על 7,000 אחרי החזרות. מה רציתם? שבידיעות יכתבו ביקורת טובה על עיתונאי של מעריב? ברשת שוקן יש הוראה להדפיס רק את מודעת האבל שלי. יש התעניינות מקשת למיני-סדרה. נראה לכם שאני יכול להפקיד משהו שכתבתי בדם לבי בידי אבי ניר? יש גבול. מהסיבות הנ"ל ואחרות, טרם כתבתי ספר.
יאיר לפיד לעומתי, על פי מניין דש ספרו האחרון "שקיעה במוסקבה", כתב שבעה ספרים. אני רוצה לציין, ומיד, שליאיר לפיד יש ביצים של שור. כוונתי מטפורית, אבל מהמעט שאני יודע עליו, לפיד הוא לא מישהו שהייתי רוצה לתת אתו שתן בצוותא. זה לא שאני מציץ לתאים הסמוכים ולבי נחמץ. ללפיד יש ביצים מפלדה. כמו הכדורים המתנגשים סימטרית במשחק המנהלים הידוע. אתם יכולים לשמוע אותו מגיע מרחוק. למרות שהוא צעיר ממני בעשור, אני מרגיש שלפיד כותב ספרים מאז שהתחלתי לקרוא. זה לא כמו ששלמה להט אמר פעם על העיתונאי אריה אבנרי, שהוא כתב יותר ספרים מאשר קרא. אם להט היה אומר את זה היום, הוא היה נאלץ להתנצל בפני אבנרי, כשם שלפיד האב נאלץ להתנצל בפני אבנרי בעניין אחר. יאיר לפיד נראה ונשמע לי בחור עם כל כך הרבה מלים בראש, שלא יכול להיות שלא כתב ספר ביכורים בגיל ארבע.
לפיד הוא אחד הישראלים שחי טוב מאוד ממלים. ישראלים טועים וחושבים שחלק ניכר מהמוניטין ומההצלחה של לפיד היא חזותו, השרמנטיות שלו, הבד שחסר בשרוולים של הטי-שירט השחורה והבלורית המאפירה בתבונה אין קץ. לא. לפיד רשם על שמו את הישראליות בשל יכולתו המילולית הווירטואוזית, בעיקר בעל-פה; בשל יכולתו לצטט באופן סלקטיבי סופרים ופילוסופים בעלי מקדם סקס-אפיל גבוה להפליא; בשל האיום המוטמע בהתנהלותו, שהוא יכול להיות הרבה יותר מילולי אם ידחקו אותו לפינה, איום שהישראליות אינה יכולה לשאת אותו, לא כל שכן לעמוד בו; שליטתו באופן רופף למדי בתחומי עניין שונים ומגוונים, מספורט אמריקאי ועד היסטוריה רוסית.
כוחו האמיתי של לפיד הוא במה שהוא לא אומר. לא מתנכל לזולת. לא אומר מילה רעה על אף אחד. ואם אמר, זקוק הנמען לשני בלשנים ופסיכולוג שיסבירו לו שהכל בסדר. מכיוון שגם טוריו בעיתון כבר אסופים (אחד משבעת ספריו), אני מציע פרס כספי למי שימצא בהם מילה רעה שלפיד כתב על מישהו. כאשר לפיד מביט בכם מהטלוויזיה, אוסף את שפתיו במן גרסת דוד לוי לאשכנזים ומרים גבה, זה מה שהוא לא אומר שמקפיץ את הרייטינג. לפיד הוא מגדולי השתקנים במקצוע שכולו קומוניקציה. חבל שהוא אינו מצליח להחיל את האיפוק הזה על ספריו.
יותר מקודמיו, "שקיעה במוסקבה" מביא לי את הסעיף בשל ההתגרות המובהקת שלו – אינני מאמין שלפיד בנה על בורות – במי שספרות מתח היא נשמת אפם ומשוש לבם. אינך יכול לקרוא לגיבור הרוסי שלך, חוקר המשטרה היהודי שירש שתיים-עשרה גוויות במוסקבה, ארקדי, מבלי להיות מודע שזה שמו של חוקר מקרי המוות הראשי במוסקבה בסדרת הבלשים הנפלאה מאת מרטין קרוז סמית'.
ארקדי רנקו הוא אחת הדמויות היותר מפותחות, משורטטות להפליא, מיוסרות ואותנטיות בז'אנר הבלש בעשרים השנים האחרונות. זה החל ב"פארק גורקי", בו נחשפות שלוש גוויות קפואות במוסקבה וארקדי נלחם בכל העולם ובאחותו כדי לפתור את תעלומת מותם. זה המשיך ב"כיכר האדומה", כאשר ארקדי שב מגלות
יודעי דבר יזהו מיד את שאפתנותו של לפיד, שארקדי יבגניוביץ' זכרין שלו ימרפק לעצמו מקום ליד ארקדי רנקו, אבל זה לא קורה משום שללפיד אין את נפח המנוע של קרוז סמית' ולא את יכולת הכתיבה. השם ארקדי פופולרי היום בישראל. אבל גם על דש הספר וגם בדברי התודה מאת לפיד עצמו, נזכרת העובדה "שבמהלך שש שנים של עבודה ותחקיר צלל לפיד לתוך העיר המסובכת ביותר בעולם". זה היה טרם משול ארקדי הראשון בארצנו.
לא פחות מארקדי, מטרידה אותי סוגיית שש השנים של לפיד תחת שמי מוסקבה. הרי אף אחד לא טוען ברצינות שלפיד חי שש שנים במוסקבה. אפילו לא המו"לים הנמרצים שלו ב"קשת". ללפיד פרופיל ציבורי כה חשוף ורב פנים ועיסוקים, שאפילו לשבועיים תמימים קשה לו להיעלם ללא שנדע או נשאל לשלומו. אני מניח שבמשך שש שנים חטף לפיד שבוע שם, שבועיים פה, והתעמק במוסקבה כפוף לפנאי שהיה בידיו. עם חברים כמו של לפיד (הוא מודה לארנון מילצ'ן שהכיר לו את מוסקבה בפעם הראשונה) אפילו קפיצה לא מתוכננת במטוס פרטי אפשרית.
אבל מדוע לתת לקורא את התחושה הכוזבת שלפיד היה אזרח מוסקבה שש שנים? גרוע מזאת: לפיד שב ממוסקבה עם כה מעט רשמים אמיתיים, ריחות, מראות, תחושות, מצבי רוח וטעמים, שחבל על כספו של מי שמימן את התחקיר. שליטתו העיקרית של לפיד היא בשמות רחובות ובניינים. בשביל אלה לא צריך שנים. מספיק מדריך תיירים טוב ושני סופי שבוע. לפיד אינו כותב חושני ולא אכלן גדול. היעדרם של טעמי מוסקבה, של האוכל, מגרגרנות הקוויאר ב"פושקין" ועד למסעדות ליד "גום", גורע משאיפתו של לפיד להרשים את הקורא בידענותו האינטימית. איפה הדגים המלוחים, הבורשט, החמוצים, בשר הציד, הבליני, הפירושקי, העוף טבאקה ואחרים. אם הייתי כותב כך על ניו יורק או סאן פרנציסקו, היו מגרשים אותי מהעיר. בעצם כבר גירשו.
לפיד הצליח לאגד ב"שקיעה במוסקבה" את כל תחלואיה של ספרות המתח/בלש הישראלית. עלילה זוחלת. דמויות מטושטשות. מניעים מעורפלים. חוסר פוקוס ממאיר. שפה שאינה מצליחה להחליט על מיקומה במרחב בין ג'ורה לפנטהאוז. במשך הקריירה הארוכה שלו – לפני שישגיח יקראו לו עיתונאי ותיק – העיד לפיד על אהבתו לז'אנר הפשע. במיוחד ריימונד צ'נדלר. אבל לפיד אינו סופר HARD BOILED נוסח צ'נדלר, האמט, אלרוי, קיין, רוס מקדונלד ואחרים. היו לו בעבר יציאות פסבדו-צ'נדלריות, אבל "שקיעה במוסקבה" שייך לתת הז'אנר המכונה פרוצדורה משטרתית. קטגוריה בעלת כללים נוקשים, איטית בהגדרתה, מקורבת לתחום הרפואה הפתולוגית, נסמכת עליה. כאן לא נהרגים בסיטונות. לא נרצחים א-לה-טרנטינו. העלילה אינה מזדרזת ואינה חורקת בסיבובים.
"שקיעה במוסקבה" כה מהורהר, פנוי לחטט בעבר, נע אחורה וקדימה בזמן ובעיקר לא מגיע לשיאים מתבקשים, שנאלצתי לקרוא אותו עם מזלג מתחת לסנטר. שמשהו יעיר אותי כל אימת שראשי נשמט מעייפות. אני קורא שלושה בלשים אמריקאים בשבוע, ובהשוואה אליהם נדמה היה ש"שקיעה במוסקבה" נכתב תחת נרקוזה. אפשר ומותר לסלוח ללפיד על מעידות רבות. זה בסדר שגם אצלו וגם אצל קרוז סמית' מתרוצצים יהודים רבים מדי. אינך יכול לכתוב על האינטליגנציה והאוליגרכיה הרוסית ולהשמיט את היהודים. אבל אי אפשר לסלוח לו על עלילה מייגעת, רשלנית, המחפשת את דרכה תוך כדי תנועה ולא מוצאת.
מבלי לחטוא בהכללות, סופרי מתח טובים ואפלים לא היו ילדי שמנת מצפון תל אביב שהתחילו את הקריירה ב"במחנה". דאשיל האמט היה בלש סוכנות פינקרטון, פענח תעלומות, סבל ממחלת נשימה קשה, נרדף על ידי ג'ו מקארתי וסירב לשתף פעולה; צ'נדלר היה מנהל בחברת נפט, אלכוהוליסט כרוני, נשוי לאישה מבוגרת ממנו בעשרים שנה שמתה לפניו וניסה להתאבד יותר מפעם אחת; אמו של ג'יימס אלרוי (מסתורי אל.איי) נרצחה בילדותו; מייקל קונולי היה כתב לענייני משטרה; הדבר האפל ביותר בחייו של יאיר לפיד הפומבי הוא התלבושת השחורה שלו.
צ'נדלר אמר על עצמו פעם שהוא קטלני עם מגבת רטובה. יכול להיות שלפיד קטלני עם סיגר או בעיטה מטווחת היטב, אבל הוא כותב כמי שחווה את החיים מבעד לממברנות צפופות מדי. סופרים שכתיבתם חותכת בבשר החי ומצלקת את הקורא, יהיו לרוב לשעבר: נרקומנים לשעבר. אלכוהוליסטים לשעבר. דכאוניים לשעבר. חיילים, שוטרים. סוכני סי.איי.אי ואפ.בי.איי. אתה יכול לשתות כמה סטולי שאתה רוצה בקומה העליונה של מלון אררט במוסקבה, אבל אינך יכול ליטול קפליה שתעשה אותך סופר. אף אחד מעשרות הסופרים שאני יכול להצעיד כאן, לא השתתף בפרסומת לבנק. אי אפשר היה לשכנע אותם שיש דבר מה משותף בין סופר המדמם אל המקלדת ובין חשבון ניירות ערך. אלמור לנארד הצטלם פעם לאמריקן אקספרס. שזה בערך מתי שספריו חדלו להיות מעניינים.
"שקיעה במוסקבה" והחוויה העגומה שהוא מספק, אמורים להוות תמרור אזהרה ליאיר לפיד. נותרו לו כמה שנים לפני שצווארו יתעבה סופית ושיערו יקליש. הוא יכול עדיין להרפות מעמוד הסטריפטיז של הקונצנזוס ולהפסיק לנער את הפטמות. אני עדיין גורס שהוא בחור מוכשר. הלוואי שהייתי יודע במה.
נא להמתין לטעינת התגובות
