טוקבק טו מי טו
ג'אד נאמן קרא את מאות הטוקבקים שנשפכו על פרשת אייל סיוון והבין: הטוקבק הכי חזק הוא ללא מילים
לדוגמא, אני, הייתי ונשארתי חייה דו-רגלית לתפארת מדינת-ישראל. אני גם לא מניף דגלים, אפילו לא את הדגל הפלסטיני, או הסורי - בישארה יא בישארה תעיף את הטייארה! אחי, אף אחד לא יעליב אותי ויכפיש עלי שאני אנטי-זיוני. בחיים לא. אני ציוני מלידה, ביי דפינישן. למה מה? נולדתי לאימא יהודייה. (סליחה אימא, לא להתהפך כמו רבינוביץ). אפילו נולדתי בפלסטין הכבושה שהיא ארץ ישראל המשוחררת. גם הצבעתי ליגאל אלון אללה ירחמו כי האמנתי בתוכנית אלון. ואחר כך הצבעתי למנחם בגין אללה ירחמו כי האמנתי בתוכנית האוטונומיה. אחר כך הצבעתי לרבין, כי האמנתי שברגע הנכון יקום איזה יהודי אנטישמי, ירצח אותו ויציל את כולנו מן הפח היקוש המתקרא "הסכמי אוסלו".
למרבה הצער, מי שרצח אותו לא היה מסוגל להשלים את המלאכה. עובדה, השמאלנים מתרבים במהירות עוף השמיים שמוליך את הקול. השמאלנים המתרוממים לא עושים ילדים בדרך הטבע, אשר על כן המציאו את השיבוט. הם מתרבים בשיטת הביקוע הגרעיני, במהירות האור כמו הפצצה. (פוש דה באטון, פוש דה באטון, פוש!), כמו האיראנים וכמו החיזבאללה. אבל מה? לנו יש נשק סודי. וזה לא טנק המרכבה שמפרנס עשרות אלפי משפחות. וגם קוטל כמה.
את הנשק הסודי המציא יהודי אנטישמי שאפילו לא הספיק ללמוד עברית, למרות שהשתדל. הוא אמר פעם ליהודי אחר שגם הוא לא רצה לעלות לארץ-ישראל למרות שהציעו לו פרופסורה כמו רם לוי בשנות העשרים של המאה הקודמת אחרי הנאום המפורסם של הלורד בלפור בהנחת אבן-הפינה של האוניברסיטה על הר-הצופים. ומה אמר בלפור ליהודים: ארץ ללא עם לעם ללא ארץ. באותו זמן בערך הלכתי לבקר את סבתי במחלקת יולדות בהדסה הר-הצופים אחרי שילדה את אבי. וסיפרתי לה על הממציא הגאון, הבחור המפואר שאמר פעם לאותו יהודי שלא רצה לעלות לארץ: לא ארץ ולא עם – עולם! "במאבקך נגד העולם התייצב לצד העולם”.
מאז, כל בוקר, לפני אדון עולם אשר ברא, אני מתייצב לצד (בורא) העולם. נגד היהודים. זה הטבע האנטישמי שלי שמתחפש לאוהב יהודים ימח שמו וזיכרו, טפו. לא טופו. טפו! למרבה המזל, חברי היהודים שבכספם אני עושה סרטים נגד המדינה לא רואים את הסרטים כי זה מצ'עמם. הסרטים הישראלים מצ'עמם. וככה הם לא ערים למה שמתרחש מתחת לאף. נרדמים בשמירה ויש לזה תוצאות עגומות, ראה סרט בופור. או כיפור. או אוונטי פופולו. לא ממש סרט מלחמה, סרט אנטי-מלחמה, מתבכיין. תכלס' אני לא מעמין בקולנוע רק בראינוע. קולנוע זה הרבה ראש וציצולים, יענו פסקול. אבל ראינוע, זה טוף, זה כמו להסתכל בראי. הרבה יותר עלגנטי. אלק.
דווקא הטוקבאק המדליק ביותר שראיתי הייה בסרט מלחמה. איך הנאצים נכנסים
ואז מגיע רגע הקסם - טוקבאק ללא מילים. הפרטיזן הנער שהוא גיבור הסרט מבחין לפתע בפוסטר של היטלר והוא מרים את הרובה ויורה באיש הנתעב הזה. מכחיש שואה אני כבר לא אהיה. כי הפרטיזן הנער לא מפסיק לירות. בתמונה רואים קטעי יומנים של מלחמת העולם השנייה מוצגים בהילוך לאחור. הטנקים הגרמנים שפלשו לרוסיה נוסעים לאחור חזרה לגרמניה. קאט. הפצצות מתרוממות מהאדמה וחוזרות לבטן המטוסים של הלופטוואפה ואלה טסים לאחור לגרמניה. קאט.
אז רואים את המצעדים בסרט "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאל צועדים לאחור ואת היטלר הנואם בולע את המילים שלו. עד שמגיעים להיטלר הנער, ולבסוף לתמונה של היטלר התינוק בזרועות אימו. ואז הפרטיזן הנער מוריד את הרובה ומפסיק לירות כאומר "זה לא, בתינוקות לא יורים". וכך בגלל טוקבאק שלא הושלם כיאות לא נמנעה מלחמת העולם השנייה. מוסר השכל: טוקבקאי לטוקבקאי זאב. רב' דן בן-אמוץ אללה ירחמו וחיים חפר יבדל"א היו אומרים: אם חפץ חיים אתה, "כאל, שן, תעמל, וזהר מטוקבקאים!” ועכשיו טוקבאק טו מי.
נא להמתין לטעינת התגובות
