בולשביזם שמאלני
זכותו של יוצר אנטי-ציוני להשמיע את דעותיו. אבל אין מדינה דמוקרטית שתממן יצירות שנועדו לקדם את חיסולה שלה
לא עם "בן-דרור ימיני" אתה מתמודד, אלא עם איזה יצור, יציר דמיונך: אויב מר ואכזר של חופש הביטוי. לא קראת את מה שכתבתי. לא התמודדת עם הטענות. שלפת לך איזה שני משפטים, ואתה רוקד סביבם בריקוד וודו סוער. אז קודם כל, קרא שוב.
ראשית, בוא נצמצם את הוויכוח בינינו: מילה אחת לא כתבתי נגד זכותו של אייל סיון להשמיע את דעותיו המתועבות. אבל כן טענתי, שאסור למדינה שפויה ודמוקרטית לממן את מי שהאידיאולוגיה שלו שואפת לחסל את אותה מדינה. כך שהוויכוח בינינו הוא על מימון ציבורי. לא על חופש הביטוי. אל תתבלבל ואת תבלבל.
הטענה המרכזית שלך עוסקת ב"רמזים אנטישמיים". המאמר שכתבתי נפתח בתיאור התסריט שהגיש אייל סיון. קרא שוב. קרא שם על בולודוזרים של צה"ל שאינם מבצעים רק פשעי מלחמה, כאשר הם "חושפים" את המטעים הפלשתיניים. סיון עולה שלב. הוא מייחס את ה"חישוף" הזה לתאוות הבצע של מדינת ישראל. מה זה אם לא עלילת דם? אני מניח שאתה לא קראת את התסריט. אני כן. והדברים הללו באים מפיו של מי שעשה את רוב הקריירה שלו על תעמולה ארסית נגד מדינת ישראל (לא "ביקורת", אלא שירות פעיל במחלקת התעמולה של אל-קעידה); והדברים הללו באים ממי שכבר הוענק לו הכינוי "יהודי אנטישמי" – על ידי הפילוסוף אלן פינקלקראוט.
וגם זה עוד לא הכל. יש בתסריט עוד רמזים אנטישמיים שלא ציינתי במאמר הקודם. למשל, על במאים יהודים. לא אני, אלא הוא, הזכיר את יהדותם, כדי לרמוז, ואולי לא רק לרמוז, שהם חלק מאיזה מנגנון חובק עולם, בשירות הפשע הציוני-קולוניאליסטי-קפיטליסטי. לך לקרוא, פרופסור לוי. אלא אם כן עיניך טחו מראות.
ז'דנוב ומקרתי אתה קורא לי. שוב, העובדות לא מבלבלות אותך. אני גם מניח שלא קראת את המאמר מאתמול, של יצחק רובין ("אני שקרן"), מאמר מדהים, מצמרר, על כך שהוא נאלץ לשקר, בפניותיו לקרנות, משום ש"האג'נדה הפוליטית של הקומיסרים ברורה לי ולחבריי היוצרים". הוא בא מבפנים. הוא מכיר אותם אחד אחד. לא, מר לוי, הבעיה איננה באג'נדה ביקורתית. אלה מילים מכובסות. רובין עצמו הוא איש שמאל פעיל. אבל הוא גם ציוני. וזה פשע חמור בקרב הקומיסרים הללו. קרא את דבריו. תתמודד איתם. אולי תלמד שהז'דנוביזם והמקרתיזם מצוי אצל אלה שאתה מגן עליהם.
הקומיסרים הללו קראו את התסריט. הם ראו שיש בו עלילת דם נגד מדינת ישראל. הם ראו שיש בו רמזים על הקשר היהודי. הם יודעים מי האנשים שעומדים מאחורי הסרט הזה. הם יודעים שהאנשים הללו שותפים לתעמולת זוועה ששוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל. אז כן, מותר לטעון נגדם שהם עשו זאת בגלל שהם יודעים מי האיש ומה היצירה. בגלל. לא אולי.
סארטר קבע, הרבה לפניי, שגזענות ואנטישמיות אינן מצויות במחלקת הדעות, אלא במחלקת המצבים. גם מדינות רבות באירופה חושבות שלא כל השמעת נביחה נגד "האידיאולוגיה השלטת" (מושג ידוע של "כוחות הקדמה" מהשמאל, כמו של הימין הקיצוני) ראויה לבמה. הכחשת השואה, למשל, איננה עמדה. היא מצב נפשי. היא מחוץ לחוק, גם אם היא מתחפשת ל"דעה".
גם שנאה חולנית לציונות איננה דעה. הכנס לראשך, פרופ' לוי: אני חושב שזכותו של
פרופ' אוון פיס כבר כתב, לפני למעלה מעשר שנים, ש"כדי להרחיב את חופש הביטוי, לא יהיה מנוס מנטילת מיקרופונים מאלה השולטים בהם והעברתם לאחרים" ("האירוניה של חופש הביטוי", בהוצאת אונ' הרווארד). לא, אינני מסכים עם פרופ' פיס. את חופש הביטוי צריך להרחיב. הוא אינו נחלה של קבוצה קטנה. פרופסור לוי חושב אחרת. לדידו, חופש הביטוי שייך למיעוט אנטי-ציוני, שכוחו רב לו ברוב הוועדות ה"מקצועיות" שמאשרות תקציבים.
יש נקודה אחת, ואחת בלבד, שבה אנחנו מסכימים. אני חושב שההתנחלויות הן אסון למפעל הציוני. כתבתי על כך. הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני, שמאמינים במדינה אחת, מצויים מבחינתי בצד אחד של המתרס. יש ימין לגיטימי ויש שמאל לגיטימי. אבל בשני הצדדים יש מיעוט שאנס את הרוב. ואת שני הדברים הללו, על האנטי-ציונים והאולטרה-ציונים, אמשיך לכתוב. יש לי עוד שלושה ימים. עד שהעורך שלי יפטר אותי.
בן דרור ימיני הוא עורך הדעות של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
