לא יגאל עמיר חיסל את השלום – אלא ערפאת
התפיסה לפיה רצח רבין גרם לטרפודו של תהליך השלום היא אגדה. ההקצנה בחברה, הזדוניות של ערפאת, וגל הטרור שקדמו לרצח - הם האחראים
אלא שזו אגדה. הרצח הוא רצח, והוא מתועב בלי שום קשר לשום מורשת, ואין צורך בהמצאת אגדות כדי לטפח מורשת. רבין ראוי להרבה יותר מאשר אגדות מטופשות. הוא ניסה להוביל את העם לדרך מסוימת. הדרך הזאת לא צלחה. אבל זה לא קרה בגלל הרוצח יגאל עמיר. הוא לא כזה חשוב כמו שעושים אותו. משום שהאגדות הללו לא מחזקות את רבין. ככל שנספר לעצמנו את השקר ש"יגאל עמיר ניצח", כך תועצם דמותו של הפושע הקטן.
האמת הפוכה. רצח רבין הציל את השמאל הישראלי (שמאל של פעם - שמאל ציוני ולאומי). לפני הרצח, צריך להזכיר, המצב היה בכי רע. פיגועים שהולידו את צמד המילים "מחיר השלום". הסקרים ניבאו מפלה איומה ונוראה למפלגת עבודה, והתחזקות ברורה לימין. השלטון של הימין לא היה רק ברחוב האלים והסוער. השלטון של הימין היה גם בלבבות.
זה לא היה הסיפור כשהסכמי אוסלו יצאו לדרך. להפך. כל הסקרים מהחודשים הראשונים הצביעו על כך שרבים ממצביעי הליכוד נכנסו גם הם לאופוריה. הם קיוו ורצו והאמינו. כן, מצביעי ליכוד. אלא שהמציאות טפחה על פניהם, הרבה לפני שמישהו ידע מי זה יגאל עמיר.
סדרת פיגועים אדירה זעזעה את מדינת ישראל. ערפאת התחיל, אט-אט, לחשוף את כוונותיו האמיתיות. לא רק כמי שמוליך שולל את ישראל, אלא גם כמי שנותן רוח גבית לטרור. הוא החדיר מחבלים לרצועה. הוא המשיך בהסתה. הוא נקט את מדיניות "הדלת המסתובבת". דעת הקהל השתנתה. הימין התחזק. הסקרים הבהירו שמפלגת העבודה הולכת למפלה.
ערפאת חיסל את מחנה השלום
בשנתיים שקדמו לרצח, צריך להזכיר, היו פיגועי טרור בעפולה, בחדרה, בכיכר דיזנגוף בתל אביב, בצומת נצרים, בבית ליד, בכפר דרום, ברמת גן ובירושלים, עם קרוב למאה נרצחים. זה היה גל הטרור הגדול ביותר שידעה ישראל עד אז. זה היה הרקע לנפילת השמאל ולאכזבה מאוסלו. הציבור רצה שלום וקיבל טרור.
ואז בא הרצח. הרצח גרם למהפך נוסף בדעת הקהל. אם זה הימין וההסתה, אמרו לעצמם רבים בציבור, ידינו לא תהיה במעל. מטוטלת הסקרים נעה שוב לצד השני. הרצח, יש לומר, העניק רוח גבית לשמאל. לא לימין. בגלל הרצח היה נדמה שהשמאל שוב בדרך לניצחון. פרס הוביל בפער של 30 אחוז, והיה נדמה שהוא זוכה בבחירות בהליכה קלילה.
אלא שלערפאת היו תוכניות אחרות. הוא לא רצה
את פרס בשלטון, משום שהוא לא רצה שלום, ולא מזרח תיכון חדש ולא מדינה פלסטינית. הוא רצה מאבק.
הבחירות לכנסת התקיימו בסוף מאי 1996. וראו מה קרה בחודשים שקדמו לבחירות: בפברואר היה פיגוע תופת בקו 18 ירושלים, עם 28 הרוגים. שבוע לאחר מכן עוד פיגוע בירושלים, שוב בקו 18, עם 19 הרוגים. ביום שלמחרת, ב-4 במארס , היה פיגוע בכיכר דיזנגוף בתל אביב - עם 13 הרוגים.
לא היה צורך ביותר מזה כדי להטות שוב את דעת הקהל. גם התגייסות מנהיגי העולם לגינוי הטרור בוועידה בשארם א-שייח הייתה מאוחרת מדי. אז אנא, אל תגידו יגאל עמיר. בניגוד לאגדות הוא לא האיש שפגע אנושות במחנה השלום. ערפאת חיסל את מחנה השלום. בכוונה ובזדון. נא לא להתבלבל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם