ראשי

ברוס הגדול מכולם

קבלו את ברוס לי: לא רק אמן הלחימה המפורסם בהיסטוריה, כי אם גם פילוסוף, אנרכיסט רוחני ורב-אמן של החיים. פרק ראשון בסדרת שנים-עשר המאסטרים האינטרגלקטיים

המאסטרים האינטרגלאקטים הנם לוחמי קונג-פו החיים מחוץ לגבולות המוכרים למרבית האנושות. הם מתחברים למעייני היצירה ויוצרים עולמות חדשים להשכין בה את האלוהות. הפרק הזה מוקדש לברוס לי, אחד הגדולים שבהם.

ברוס לי הוא כנראה אמן הלחימה המפורסם ביותר בהיסטוריה. במשך שנים ספורות של עבודה כבמאי וכשחקן יצר ברוס לי ארבעה סרטים שחוללו מהפכה בעולם סרטי אמנויות הלחימה והפכו אותו לסמל הבלתי מעורער של הלוחם ללא חת. ברוס לי גם ידוע כמי שאימן בקונג-פו סלבריטאים כמו סטיב מקווין וצ'אק נוריס, הבמאי רומן פולנסקי ושחקן הכדורסל קארים עבדול ג'אבר.

מה שמעט אנשים יודעים הוא שברוס לי היה לא רק אחד מאמני הלחימה הגדולים בהיסטוריה, אלא גם פילוסוף מקורי ומבריק שהשתמש באמנות הלחימה שלו כמטאפורה לאמנות החיים ופיתח אותה במקביל לפיתוח פילוסופיה רדיקלית ומקורית.

"לא להכאיב למישהו, אלא להתגבר על התאווה, הכעס והטפשות של עצמך. ג'יט קון דו מכוונת כלפי עצמך". (ברוס לי)

ג'יט קון דו, אמנות הלחימה שאותה פיתח לי, אינה סתם שיטה כי אם אמנות פילוסופית של החיים. על פי לי, "מאסטרים בכל סוג של אמנות חייבים להיות ראשית לכל מאסטרים של החיים. שכן הנשמה בוראת הכל". את אמנות הלחימה שלו מציג ברוס לי במילים: "ג'יט קון דו היא ההארה". זה עלול להישמע כשחצנות, אבל זה אמת פשוטה: ג'יט קון דו אינה שיטה מסוימת, אלא דרך המיועדת למילוי הפוטנציאלים הפנימיים של האדם והגשמתו כאמן החיים. זוהי דרך של התפתחות רוחנית. "ג'יט קון דו", אומר לי, "היא לא

עניין של טכניקה קטנונית, אלא של גופניות ורוחניות מפותחות לעילא".

ברוס למד פילוסופיה באוניברסיטה, חקר את הבודהיזם והתעמק בכתבים הדאואיסטים של אמני לחימה במהלך הדורות ובתורותיהם של מורים רוחניים בני זמנו כגון ג'ידו קרישנמורטי. את הידע שלנו על פילוסופית הלחימה של ברוס אנחנו חבים לתקרית מצערת: ב-1970 סבל לי מפציעה בגב שמנעה ממנו להתאמן וכפתה עליו לשכב במיטה במשך חצי שנה. אז כתב לי את הספר "הדאו של ג'יט קון דו", שבו הוא מתאר את פילוסופיית הלחימה שלו.

"היה חסר צורה, חסר דמות, כמו מים. שים מים בכוס, הם יהפכו לכוס. שים מים בבקבוק, הם יהפכו לבקבוק. שים מים בקנקן, הם יהפכו לקנקן. מים יכולים לזרום והם יכולים לנפץ – היה מים ידידי". (ברוס לי)

"המשמעות האמיתית של אמנויות הלחימה היא להביע עצמך בכנות" אומר לי. הוא חיפש כל חייו למצוא בעזרת הג'יט קון דו את הקול העצמאי שלו. לי התמרד כנגד הרעיון של סגנון לחימה ותר אחר "סגנון מחוסר סגנון" שיאפשר לו להביע את עצמו בצורה חופשית ודינאמית ללא כל מגבלה.

"ג'יט קון דו מעדיפה חוסר צורה כדי שתוכל ללבוש את כל הצורות, ומשום שלג'יט קון דו אין סגנון, היא יכולה להתאים לכל הסגנונות. כתוצאה מכך, ג'יט קון דו משתמשת בכל הדרכים ואינה כפופה לאף אחת מהן" כותב לי. משמעות הג'יט קון דו הינה "לא להשתמש באף דרך כדרך, לא לקיים שום מגבלה כמגבלה".

הדרך חסרת הדרך של לי מושפעת כמובן מהדאו דה ג'ינג, הטקסט המכונן של הדאואיזם, הקורא: "דאו שניתן לבטאו, אינו הדאו הנצחי". הסמל של הג'יט קון הוא סמל היין-והיאנג שסביבו חצים המעידים על שינוי בלתי נפסק. "להשתנות עם השינוי זהו המצב חסר השינוי", אומר לי.

לברוס הייתה אלרגיה קשה לשיטות, ונשמה של אנרכיסט רוחני אמיתי. על מנת להיות באמת, חייב האדם להיות בתנועה מתמדת ועל מנת להיות בתנועה מתמדת חייב האדם לפתח מהות יצירתית ועצמאית, שאינה מוגבלת על ידי שיטה זו או אחרת. הבעיה בסטאטיות, בדרך האחת שכולם הולכים בה, אינה רק חוסר יעילות לחימתית, אלא סכנה רוחנית חמורה: "אם אתה הולך בעקבות הדפוס הקלאסי, אתה מבין את השגרה, את המסורת, את הצל – אתה אינך מבין את עצמך".

הדברים של ברוס נשמעים כקריאת תגר גדולה על כל מי שמאמין שישנה שיטה אחת להגיע לאמת. השיטות הקבועות להגיע לאמת הנן הדחקה, אומר לנו ברוס. שיטות יכולות לסייע, אבל את האמת ניתן למצוא רק תוך עימות עם העצמי, על ידי הבעה פנימית.

"האדם יכול לתפקד באופן חופשי ומוחלט רק אם הוא 'מעל למערכת'. האדם שרציני באמת בתשוקה לגילוי האמת, לו אין כל סגנון כלל. הוא חי רק בזה שישנו." שיטות גורמות לנו להביט על המציאות דרך משקפיים מצומצמות, שמונעות מאתנו לראות על העולם כפי שהוא.

לכן אומן הקונג-פו הוא חכם הלומד מכל אדם, הוא לומד מכל השיטות ומטמיע אותן בעצמו מבלי לאבד את עצמו בתוכן. בנוגע לשיטות ולתורות מכל סוג הייתה לברוס לי עצה אחת קולעת: "קח לעצמך את מה ששימושי, הפטר ממה שאינו שימושי, והוסף את מה ששייך לך במהותו".

בסופו של דבר האנרכיסטיות של ג'יט קון דו, חוסר האמונה בכל שיטה קבועה, פונה גם כנגד השיטה של לי עצמו. לדאו אמיתי אין שם וברוס אומר "ג'יט קון דו זה רק שם, אל תתפסו אליו. אין כזה דבר כמו סגנון, כשאתה מבין מהו קרב באמת". ג'יט קון דו אינה סגנון מסוים של לחימה, אלא מעין דרך רוחנית של לימוד לחימה וחיים – לכן אין שיטה אחת להלחם או ללמוד ג'יט קון דו. ג'יט קון דו היא מעין דרך חסרת דרך לסייע לאדם למצוא את דרכו הייחודית. בגלל זה לינדה לי, אשתו של ברוס, ממליצה בהקדמה לספר "הדאו של ג'יט קון דו" שהקורא יזרוק את הספר לאשפה לאחר שלמד אותו.

"חבטות ובעיטות הם כלים כדי להרוג את האגו" (ברוס לי)

הקרב הפיזי הוא בתורתו של ברוס לי מטאפורה לחיים, סיטואציה קיומית של עימות עם המציאות. העולם הוא זירת לחימה, אנחנו נמצאים כל העת בתוך שדה קרב שבו ניחתים עלינו בכוח רגשות, מחשבות, תשוקות, דחפים, רצונות, מערכות יחסים ועוד. אנחנו נמצאים במרכז הזרם הזה, השוטף כל העת ללא הפסק, של החיים. להיות אומן לחימה משמעותו לפתח את היכולות שיאפשרו לנו להיות אומן לחימה של החיים.

 ב"דאו של ג'יט קון דו" מתייחס לי לאיכויות הבסיסיות של אומן הלחימה: גמישות, יציבות, דיוק, קואורדינציה, שיווי משקל ועוד. לכל אחד מהכישורים הפיזיים שמונה לי ישנן מקבילות רגשיות, אינטלקטואליות, ורוחניות. אמן הלחימה האינטגרלי מפתח יציבות מנטלית, דיוק וגמישות אינטלקטואלים ושיווי משקל רוחני. כשברוס לי כותב "הלוחם רב העצמה הוא אדם רגיל עם דיוק של קרן לייזר" הוא מתכוון לא רק ללוחם הפיזי אלא לאדם שיודע לרכז את כוחותיו הנפשיים והרוחניים ועל ידי כך הופך ללוחם חסר חת בקרב של החיים.

קרב בין שני אנשים הוא גיבוש פיזי ותמציתי של מהות החוויה הקיומית. הקרב הוא למעשה סמל לחיים – לקריאה להתעמת עם העולם והמציאות ולבוא אתם במגע, תוך תנועה וקשר ישיר אמיתי ולא מתוך  תנועות ממוסדות ושחוקות. לקרב הזה צריך לצאת עם כל הכוחות הפנימיים, תוך הבעה של הנשמה הפנימית, ולכך מתכוון לי כשהוא אומר שלקרב צריך לצאת אחרי שהרסת את האינסטינקטים של השימור העצמי ללא כל פחד.

אי אפשר לצאת לקרב כשאתה מפחד למות, ואי אפשר לחיות את החיים באמת כשאנחנו מפחדים למות. חייבים לצאת אל הקרב תוך נכונות לסכן את הכל, אבל לזכות בדבר היחיד ששווה לזכות בו: אמת. אמת שאינה נמצאת באתמול, אלא בכאן ועכשיו, בנכונות לזרימה ותנועה מתמדת: "מהישן אתה שואב בטחון, מהחדש אתה משיג זרימה", "כדי להבין ולחיות עכשיו, האתמול חייב למות".

קרב קונג-פו מייצג אפשרות ללימוד אמיתי ומשוחרר מכל דפוסים וקונבנציות. "פורמות [סדרות קבועות של תנועות] הן חזרות חסרות תועלת המציעות בריחה מסודרת ויפה מידע עצמי דרך יריב חי", כותב ברוס, "לדעת את עצמך משמעותו ללמוד את עצמך בפעולה עם אדם אחר". היריב הוא אפשרות לחוות את העולם החי. כמו אצל ההוגה היהודי-צרפתי עמנואל לוינס, החיים האמיתיים מגיעים דרך מפגש עם פני האחר, אלא שאצל ברוס לי האחר הוא אומן הלחימה שמולו אתה מתמודד ודרכו אתה מגלה את עצמך. "אמת היא מערכת יחסים עם היריב, תנועה חסרת הפסקה, חיה, לעולם לא סטאטית".
היריב החי מסמל ישות חיה ומתפתחת, בכך הוא משלים את הלוחם, מפתח אותו ובמובן ידוע הופך לחלק מהוויתו. "אין אבחנה בין היריב לבין העצמי, מאחר שהיריב הוא החלק המשלים (ולא ההפוך)". הלוחם חייב לצמוח דרך מפגש עם האחר החי, לצאת למפגש עם היריב: היריב אינו דווקא יריב חי, אלא כל סוג של מציאות משתנה ודינאמית שהאדם מתמודד איתה על ידי שינוי מתמיד.

"האדם הקלאסי הוא פשוט חבילה של דפוסים, רעיונות ומסורות. כאשר הוא פועל, הוא מתרגם כל רגע חי במונחים של הישן", כותב לי. מטרתו החשובה ביותר של לוחם הקונג-פו האמיתי אינה סגנון זה או אחר, ולא בכך נבחנת רמתו כלוחם, אלא ברמת התודעה שבה הוא מצוי במהלך קרב, ובאפשרות שלו להשתמש בקרב כדי לצמוח לצורות תודעה חדשות הרואות את העולם כפי שהוא.

"אנא, אל תטרידו עצמכם ב[סגנון לחימה] רך מול קשה, בבעיטות לעומת הסתערות, אחיזות לעומת אגרופים ובעיטות, לחימה לטווח ארוך לעומת לחימה קצרת טווח. אין דבר כזה 'זה' עדיף על 'ההוא'. אם יש דבר אחד שעלינו להתגונן מפניו, יהא זה הפירוד ששודד אותנו משלמותנו הקדמונית וגורם לנו לאבד את האחדות בתוך הדואליות".

הדברים שאומר לי על לוחם הקונג-פו בקרב נכונים גם על מטרתו של האדם בעולם הזה. זה לא משנה איזה סגנון אתה נלחם: אם אתה עורך דין, אמן, אשת מחשבים או עקרת בית – מה שחשוב הוא רמת התודעה שהאדם מקיים בתוך המציאות הזו והאפשרות לפרוץ את גבולות המשבצות ולהפוך את המציאות לקונג-פו.

ברוס לי עזב אותנו ב-1973 לפני שהספיק להגשים אפילו חלק קטן מייעודו בעולמנו. זכרונו לברכה.
לבלוג של עידו הרטוגזון

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...