קיל אול דה בילז
הפרוייקט החדש והמדובר של קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז, "גריינדהאוז", אוטוטו על המסכים. יוני בינרט עוזר לכם להבין למה לראות סרטים אלימים ומאיפה הצורך הזה בא. קבלו מדריך לסרטים קיצוניים, אך אנא: חשבו פעמיים לפני שאתם לוחצים על הלינק
אם הייתי היחיד, הייתי נחשב סוטה ללא ספק. אבל אני לא. המוני אנשים צורכים סרטים עם אלימות קשה ביותר, גראפית, והם לא יוכלו להסביר לכם למה. אז כן, זה בדרך כלל בא עם קריצה ומספק כיף טהור, מטומטם וחסר הצדקה, אבל למה בעצם לחשוף את עצמך למעשים כל-כך לא אנושיים, לברוטאליות נוראית נגד נשים, גברים וחפצים דוממים? שלישיית סרטי "המסור" הרוויחו, בארה"ב לבדה, יותר מ-222 מיליון דולר ממכירת כרטיסים בלבד, ומדובר בסרטים נעדרי כל עניין מלבד שיטות העינוי המתחוכמות שהם מציגים, ואינספור המיתות הנוראיות שהעינויים האלו מספקים. לא מדובר באיראן, להזכירכם, כי אם במדינה שנחשבת לתרבותית, אם אפשר לקבוע את זה על מדינה שאחראית לג'ורג' בוש, מירוצי משאיות-ענק ומוזיקת קאנטרי.
האמת היא שלהיכנס להסברים פסיכולוגיסטיים פשטניים יהיה דבילי. כן, סרטי אימה ואלימות משמשים כפילטר לאנרגיות רעות של החיים האמיתיים, של היום-יום, הם נותנים שוק חשמלי למערכות העצבים והתגובה שלנו בעולם שהופך ליותר ויותר חסר גירויים ומספקים כיף אסקפיסטי ופשוט. אבל אין באלה די בכדי להסביר את הצורך התמידי של קהל בסרטים האלו ואת הרנסנס של הז'אנר בכמה השנים האחרונות. אז למה? מה מוביל אנשים נורמליים (בסדר, לא אני) לשלם עבור החוויה המפוקפקת של צפייה בסרטים די מחורבנים, חשיפה לאקטים מחרידים של התעללות ויציאה מבתי הקולנוע כשהם רועדים בכל הגוף ונשבעים שזו הפעם האחרונה (או, אם הם בני 14 שמשחקים הרבה warcraft במחשב, לפלוט "דודי, בוא ניכנס שוב, זה היה בן זונה! דודי? דודי? אתה בוכה?")?
מה שאותי הכי מעניין, זה שהצורך הזה לא חדש. הוא תמיד היה שם.
ב-4 לאפריל עתיד לצאת למסכים בארה"ב סרטם החדש, המשותף והכפול של רוברט רודריגז (עיר החטאים) וקוונטין טרנטינו (נו, באמת), בשם Grindhouse - גריינדהאוז, אגב, הוא כינוי לבתי קולנוע משנות השישים והשבעים שהקרינו נונסטופ סרטים דרג ד'.
2 הסרטים, כל אחד בן שעה, בוימו- בנפרד - ע"י טרנטינו ורודריגזכמחווה לסרטי האימה והסקספלויטיישן עליהם גדלו בשנות השבעים, ויוצגו בבתי הקולנוע כסרט אחד, כשביניהם מפרידים טריילרים מזוייפים שהוזמנו ע"י טרנטינו ורודריגז אצל כמה מבמאי האימה המבטיחים ביותר של זמננו. למשל: רוב זומבי, לשעבר מנהיג להקת "וויט זומבי" שביים את "Devil's Rejects" המעולה, אילי רות' שאחראי ל"הוסטל" ואדגר רייט, לא בדיוק במאי אימה, שיצר את פארודיית הזומבים המגניבה "Sean Of The Dead" שזכה לתרגום המטומטם "מת על המתים" כשיצא כאן בדיוידי.
הפיצ'ר המשותף הוא יותר מהכל פרויקט של אהבה, הזדמנות לשני קולנוענים, שנמצאים במעמד שבו הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, לעשות משהו שהם באמת רוצים לעשות, ובא להם על דם. הרבה ממנו. וקצת מעיים, אם אפשר.
אקספלויטיישן הוא מונח כללי לז'אנר שזכה לפריחה בשנות השישים והשבעים, במקביל להיחלשות הצנזורה על תכנים פורנוגרפיים ואלימים בבתי הקולנוע. סרטי אקספלויטיישן היו קיימים כבר משנות השלושים והארבעים(וגם לפני, באופן הרבה יותר מצומצם ולא חוקי), ובדרך כלל לבשו את דמותם של סרטי תעמולה (אנטי-סמים, למשל, סרטים שבהם רואים את התוצאות "הנוראיות" של עישון מריחואנה או של סקס לפני החתונה) כדי לנצל קצת את הבמה שהמסר שלהם איפשר להם, ולהראות צעירים וצעירות מתחרפנים
עם הזמן, לקראת שנות החמישים והשישים, הסרטים הללו זנחו את עניין המסר והתמקדו יותר ויותר בסליזיות לשמה. לקראת שנות השבעים המטרה המוצהרת של סרטי האקספלויטיישן התחדדה: לתת פאן מלוכלך וחסר יומרות לטינאייג'רים. תוך התפשרות על תכנים "אמנותיים" ודגש מיוחד על אלימות וסקס, קיוו יוצרי סרטי האקספלויטיישן למיניהם להביא לבתי הקולנוע קהל צעיר, חרמן ותאב דם.
לעיתים רבות, ההצלחה של הסרטים הללו לא הייתה קשורה כלל לתוכנם, כי אם לפירסום שלהם בטריילרים ופוסטרים (ומכאן ההשקעה של טרנטינו ורודריגז ביצירת טריילרים מזוייפים לסרטים שלא ממש קיימים). הצופה היה מתיישב באולם חשוך לצפות בסרט כלשהו, ובקדימונים שלפני ההתחלה היה מופצץ בציצים, ראשים ערופים ושבטים קניבליים, מה שהוביל לתגובה המוכרת גם היום בצפייה בטריילר מגניב- "יא אללה, אני חייב לראות ת'חרא הזה!".
סרטי האקספלויטיישן נחלקים לכמה סוגים, לכמה תת-ז'אנרים שבהם נוצר חלק הארי של הסרטים הללו במהלך שנות השישים המאוחרות ושנות השבעים. הנה סקירה קצרה שלהם, לטובת מרחיקי הלכת שביניכם:
ז'אנר שעשה שימוש במרכיבים של אלימות קשה וגראפית, שזכה לתחייה מחודשת כיום בדמות סרטי "המסור", "הוסטל" ו"גבעות הפחד" המצוין שיצא רק בדיוידי. בתוכו נמצאים גם סרטי ה"סלאשר" שבהם פסיכים עם סכינים, תערים ושאר כלים מלבבים מבתרים נערות חמד וצעירים פוחזים. הז'אנר הזה הוכיח עצמו כעמיד ביותר כשגלש גם לשנות השמונים, והביא לנו יצירות שנחשבות היום לקלאסיקות של קולנוע אימה מיינסטרימי, כמו "ליל המסכות", "יום שישי ה-13" וכמובן, סרטי "סיוט ברחוב אלם" עם פרדי קרוגר החביב.
זהו למעשה פורנו רך (ודבילי-במונחים של היום, כששיטוט אקראי ומהיר באינטרנט מוביל אותך ל-"שלגיה ושבעת החזרזירים" או "עכוז לוהט 2"), לא הרבה יותר מציצים מקפצים וישבנים (של הסבנטיז) בתחתונים מכוערות. דוגמאות מאוחרות אפשר למצוא בערוצי הלילה של הלווין והכבלים (אני הכי שונא את אלה. אם כבר אז כבר, תנו איזה חדירה, לעזאזל!)
שבטים ברבריים מנשנשים מערביים שהלכו לאיבוד בג'ונגל כשיצאו מהמחנה להשתין. לאמיצים שביניכם- Cannibal Holocaust– מהדברים הכי קיצוניים שראיתי בחיים, וסרט שגולש גם לתת-ז'אנר הבא(הסרט ידוע לשימצה לא רק בגלל כמויות הזוועה שגיבוריו עוברים אלא גם כי חלק מסצנות הרג החיות שמתוארות בו אכן בוצעו במציאות, לצורך הצילומים).
"שוקומנטרים", סרטי-תעודה (לא תמיד אותנטיים) שמביאים מנהגים אקזוטיים ואלימים מרחבי העולם. מקור השם בסרט האיטלקי "מונדו קאנה" (1962) שהצליח מאוד כלכלית וביקורתית (שיר הנושא שלו היה מועמד לאוסקר!) ואף גרר כמה המשכונים. בסרט מוצגים מנהגי התעללות באנשים ובעלי חיים מסביב לעולם, טקסים מוזרים משבטים נידחים וצילומים מרהיבים של חיות שונות טורפות אחת את השניה. מי שלא ראה מימיו עשרות מתושבי שבט כלשהו בגיניאה החדשה מרביצים לכמה מאות חזירי בר עם אלות עץ כבדות, אולי עדיף שיוותר ויקח "השטן לובש פראדה" או משהו.
תת ז'אנר שזוכה לעדנה רבה ביותר בשנים האחרונות ובו, בדרך כלל,זומבים שמחפשים מוחות אנושיים לאכול וזזים באיטיות שמאפשרת אספרסו קצר לפני שמורידים להם פטיש בעין. את ראש החץ שלו היווה ג'ורג' רומרו האמריקאי, שטרילוגיית "המתים-החיים" שלו ("ליל המתים-חיים", "שחר המתים", "יומם של המתים" ולאחרונה-"ארץ המתים" הגרוע למדי) היא ללא ספק השיא האמנותי של הז'אנר.
גם האיטלקים תרמו את שלהם עם "זומבי 2" המצוין של לוצ'יו פולצ'י בראשם, ובכמה השנים האחרונות סרטי זומבים מגניבים מגיחים מכל עבר, עיניהם ריקות ואצבעותיהם מושטות אל צווארנו- בריטניה - "Sean of the dead" הפארודי, "28 יום אחרי" ובקרוב ההמשכון "28 שבועות אחרי", אוסטרליה - "Undead" המופרע של האחים ספיריג שנעשה בשקל וחצי ונראה הרבה יותר ויפן עם"Trash". מתי פה?
עוד תת-ז'אנר פורה במיוחד, בעיקר בתחילת שנות השבעים ורק בארה"ב. סרטי הבלקספלויטיישן נעשו ע"י יוצרים שחורים ובעיקר לקהל שחור, ועסקו בעיקר בסיפורי פשע עירוניים, חלקם עם טאצ' פמיניסטי-ג'יימס בונדי, כמו "פוקסי בראון" שממנו שלף טרנטינו את פאם גריר האלוהית לתפקיד הראשי ב"ג'קי בראון", והסרט בעל השם המגניב בתבל-"קליאופטרה ג'ונס" וחלקו עם גיבורי פעולה שחורים כמו "שאפט" שנלחם בסרסורים וסוחרי סמים או "סופר פליי" שבו הסרסור הוא הגיבור.
כינוי לז'אנר סרטי Splatter ומתח איטלקיים, שייחודם באיכות הגבוהה יחסית של הצילום ויתר האמצעים הקולנועיים, בנימות מתח מודגשות, עם סצנות הריגה ארוכות ומפורטות, מוזיקה מורכבת, גישה אופראית לחומר ובנוכחותם של כמה יוצרים מבריקים שעבדו בו - דריו ארג'נטו האגדי, מריו באווה ולוצ'יו פולצ'י.
אח, כל כך הרבה דם, כל כך הרבה זוועה. עם כניסתו של עידן הוידאו בתחילת שנות השמונים נדחקו בתי הקולנוע שהקרינו סרטי אקספלויטיישן לקרן זווית עד שנכחדו, וסרטי האקספלויטיישן עצמם עברו את המעבר למיינסטרים, תחילה בסרטי ה"סלאשר" של שנות השמונים, והיום תחת כל עץ רענן.
כמו אז, סרטי זימה ואימה לא דורשים תקציבי עתק או שמות גדולים (ולפעמים, אפילו כישרון), ותמיד יימצא להם קהל. סרטי זוועות קשים וקיצוניים עושים המון כסף בארה"ב ובעולם, בעיקר ברמת יחס של השקעה-רווח.
עם כניסת עידן סרטי הדיוידי וההוצאות המחודשות נוצרה גם ההזדמנות להתרפק על סרטי אקספלויטיישן מהעבר, קלאסיקות כמו "The Gore-Gore Girls" הידוע לשמצה של אחד מגדולי בימאי הז'אנר, הרשל גורדון לואיס, "Cannibal Holocaust" המבחיל, כל סרטי אולפני "טרומה" ועוד רבים נוספים.
מי שלא יכול לחכות ל- "Grindhouse" מוזמן להתנחם בזוג הסרטים המעולים שעשה רוב זומבי בהשראת סרטי "המנסרים מטקסס", תוך שהוא מקפיד-כמו טרנטינו ורודריגז בסרטם הבא עלינו לטובה-להשתמש בסוג הפילם שבו השתמשו רבים מסרטי האקספלויטיישן, לבחור במוזיקה שאופיינית לז'אנר, להשתמש בפריז-פריימים אופייניים ובכלל, לנסות ולדמות כמה שיותר למקור. אגב, רודריגז וטרנטינו הוסיפו גם שריטות על הפילם ופריימים קופצים, רעועים, לדמות את סרטי ה-Grindhouse שבלו מרוב שימוש לאחר שהוקרנו ללא הפסקה.
סרטי ה-Grindhouse והאקספלויטיישן הם לא יותר מזיכרון נוסטלגי. כל סרט אימה סוג ד' היום מציג סקס יותר נועז ואלימות יותר קשה מרוב הסרטים שנוצרו אז, כל משחק מחשב או מהדורת חדשות הולכים רחוק יותר ברמת התכנים המזעזעים. האיכות החובבנית של הסרטים הללו, תצוגות "המשחק" המגוחכות ודם הקטשופ יכולים ללוות בקבוק וויסקי או צינגלה לערב נחמד, אבל לא באמת לזעזע, לא באמת להפחיד. עיקר ערכם היום באהבת הקולנוע והז'אנר שדחפה יוצר לא מוכשר כזה או אחר ליצור סרט אקספלויטיישן, אותה אהבה שדחפה שני יוצרים מוכשרים ביותר ליצור אקספלויטיישן היום. Grindhouse, הנה אני בא.
נא להמתין לטעינת התגובות
