ביג בן: לא כזה פיק
"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו לא הרשים, אבל לפחות אינו בנאלי כמו "עג'מי", ביקור במוזיאון תל אביב לאמנות והעליצות המשובבת של גורי אלפי ועינב גלילי. מנחם בן עם תובנות השבוע
גם בענייני קולנוע צריך לעמוד מול העדר השועט במחמאות: כמה דקות אחרי שהתחילה הקרנת "עג'מי", עם כל הערבית הזאת והעזובה של יפו והאלימות המבחילה, הצעתי לאשתי שנצא בהפסקה, אבל הפסקה לא הייתה, ואנחנו נתקענו עד הסוף בקצה השורה הצפופה.
- המדור הספרותי של מנחם בן "קו המשווה": עמוס עוז בעייתי וחידת סבינה
בקיצור, "ע'גמי" הוא עוד סרט שמוציא לישראל שם רע מאוד: כל תחלואי האלימות, משפחות הפשע, השב"חים, הסכינים, האקדחים, ערמות האשפה, השנאה הגזענית, הכול רוכז לסרט אחד, המיץ של המיץ של הזבאלה, שהולך לייצג את ישראל באוסקר, בערבית, באדיבות האקדמיה לקולנוע וכמה מבקרים (ביניהם שניצר שלנו).
זה לא שאין דברים כאלה בישראל בכלל ובשכונת עג'מי היפואית בפרט, הרי אנחנו קוראים עליהם בעיתונים שוב ושוב, אבל ריכוז האירועים הוא דיבה מפורשת על ישראל.
מבחינה קולנועית נטו, מעבר לדיבה על ישראל, מדובר בסרט חצי בנאלי, קלישאי לא מעט (הנער השב"חי משכם הוא מין מרקו כזה, שמנסה לעבוד בפרך כדי להשיג כסף לאמו החולה; לעומת זאת, אהבת הצעיר המוסלמי לנערה הנוצרייה אמורה להיות מין רומיאו ויוליה ביפו הערבית שלנו). העיקר שנבין שישראל היא מקום רע מאוד לגור בו. האקדמיה לקולנוע (ושניצר גם) ימחאו כף.
גם את "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו ראיתי, וגם ממנו לא התפעלתי, ממש לא (ותסלח לי דניאלה פיק), למרות שאין בו טיפת בנאליות, בניגוד לבנאליות המהותית של "עג'מי", ולמרות שטרנטינו, וזה ברור, אוהב אותנו, את היהודים (ובמסגרת זו, גם את דניאלה היהודייה), ושונא את כל אויבי ישראל.
נכון, טרנטינו הוא אכן מקורי בצורה מטורפת, אינפנטילית, קרקסית, מבדרת, אבל גם בלתי נסבלת בעליל, כולל תקריב על קרקוף גולגלות. הכל במסורת הטובים נגד הרעים האמריקנית. "ממזרים חסרי כבוד", זוועתון מתוחכם ומשעשע, הוא בעצם פיתוח מנטלי ופארודי של "הארי המזוהם", נניח (או שוורצנגר או הטמבל ההוא. נו, איך קוראים לו? אה, כן, סילווסטר סטאלון). כש"הארי המזוהם" במקרה זה הם קבוצת רוצחים יהודיים, שעושים שפטים בנאצים (כולל היטלר), מפצחים את גולגולותיהם, מקרקפים אותם, שורפים אותם, והקהל מוחא כפיים, כמובן.
האמריקנים מתים על זה. לא אני. זה לא שטרנטינו לא מחלץ משחקניו משחק מפואר פה ושם )צייד היהודים, למשל, הוא בהחלט שחקן גדול(, אבל מי שמתפעל מדי (שי גולדן, למשל, שממש יצא מגדרו מרוב התלהבות) לא מבין כנראה שטרנטינו הוא באמת אינפנטיל ולא רק עושה את עצמו כזה. האם יכול להיות קולנוע אמריקני לא איפנטילי? לא יכול להיות.
במשך השנים שמעתי פה ושם השמצות על פרופ' מרדכי עומר, האוצר הראשי במוזיאון תל אביב, אבל בכל ביקור שלי אני מתפעל מחדש מכל היופי המעודן והמעדן הזה. בכל האולמות. תמיד בטעם עמוק, קלאסי ומודרניסטי גם יחד, תמיד נטול פלצנות (בניגוד לפלצנות המודרניסטית המעצבנת המאפיינת כמה מהגלריות האופנתיות בעיר). תמיד הדבר עצמו. במיטבו.
הפעם עברתי בתערוכת הקולאז'ים - מקסימה ורעננה, עם כל הבינלאומיים והישראלים, אחר כך תערוכת הקלאסיקות למיניהן, כולל ציורים מקוריים של ואן גוך ופיקאסו, בין השאר, ואחר כך תערוכה נפלאה במיוחד של אלי שמיר. אהבתי במיוחד את ציורי העירום הנשי האינטימיים, הלא מנוכרים שלו, עם איזשהו אפקט של עפר. אבל איך מספרים ציור? תלכו לראות.
עינב גלילי וגורי אלפי, הנה שני טיפוסים ששווה לקנא בהם. בגלל השמחה. בגלל העליצות. בגלל הספונטניות שמולידה אצלם, בתוכניתם המשותפת בגלי צה"ל, שתיים בצהריים, סוג של אושר משותף. אלא במי לקנא? בכל מיני מיליונרים דיכאוניים ובכסף שלהם? תהיו רצינייים. לקנא כדאי ושווה רק במי ששמח. גם אסי עזר בחור שמח. גם ליאור שליין (לפחות היה).
אם אני לא טועה, נדמה לי ששתי המועמדות שלי לזמרת העשור לא התייצבו עדיין אצל אוחובסקי: אתי אנקרי ודנה ברגר. ובלעדיהן, כמה כל זה יכול להיות שווה?
נא להמתין לטעינת התגובות
