עיסוק רע ברוע
זה לא ש"ממזרים חסרי כבוד" מכחיש שואה. זה לא שלקולנוע אסור להמציא את ההיסטוריה. זה פשוט שקוונטין טרנטינו יצר עוד סרט סלאשרים נטול מוסר, תוך התעלמות מהשואה
כעת מגיע קוונטין טרנטינו עם "ממזרים חסרי כבוד" ושוטח סיפור מעשה שבמרכזו טריק עלילתי - חיסולה המוקדם של כל הצמרת השלטונית בגרמניה הנאצית (היטלר, גרינג, בורמן וגבלס), ובתוך כך הכרזה על סיום מלחמת העולם השנייה בחודש יוני שנת 44', 11 חודשים לפני שזה אירע בפועל, וזמן קצר לפני ש-400 אלף מיהודי הונגריה הושמדו באושוויץ.
להגנתו טוען טרנטינו - וכך גם גדודי המעריצים הסוככים עליו - כי מותר לו, כי אפשר להמציא להיסטוריה סיפור אלטרנטיבי מוצלח, ושהקולנוע עשה זאת מאז ומתמיד. מבלי להיכנס לדיון עומק אם ישנה הצדקה לטענה זו, נשאלת השאלה מדוע שולחים את אירווינג לבית הכלא, ולמה מכינים לטרנטינו קבלת פנים חמימה דווקא במדינת היהודים. הרי שניהם מתעקשים על טענה דומה - הזכות להמציא היסטוריה אחרת.
לא, "ממזרים חסרי כבוד" איננו מכחיש שואה. הוא פשוט מתעלם ממנה על ידי מחיקתה מסדר היום. אם כך, כל שריד לאומללים שהובלו בחודשי המלחמה האחרונים במצעדי המוות, וכל קרוב משפחה של יהודי מהונגריה, שנשלח על ידי משרדו של אייכמן להשמדה באושוויץ במחצית השנייה של שנת '44, מוזמנים להגיש תביעה נגד טרנטינו, שיהיה לה, אולי, תוקף משפטי שאינו נופל מהתביעות שהביאו לכליאתו של אירווינג.
זה שנים ידוע כי שיבוצו של נאצי טוב לתפקיד מרכזי בסרט מבטיח הצלחה אוטומטית בתחרות האוסקר. כך זה היה עם "רשימת שינדלר" של ספילברג, עם "הפסנתרן" מאת פולנסקי ו"החיים יפים" של בניני. שלושה סרטים מניפולטיביים ומעוררי חימה, שבחרו להציב במקום טוב באמצע דמות של נאצי המיטיב עם הקורבן היהודי שלו.
טרנטינו מותח עוד יותר את הקונבנציה המגונה הזו. הדמות המרכזית ב"ממזרים" הינו קצין ס"ס מהזן ההפוך לאוסקר שינדלר - כזה המתעקש, הפלא ופלא, דווקא לחסל יהודים. במילים אחרות: טרנטינו אינו טורח אפילו לשלם את מס השפתיים ההוליוודי, כפי שעשו זאת שפילברג, פולנסקי ובניני. אצלו הנאצי הוא שטני, ובכל זאת הוא דמות הגדושה בשארם אישי, כזו הראויה לחיקוי ולהערצה.
אין זה מפתיע שב"ממזרים" נשען טרנטינו על ביטול הסיפור ההיסטורי ועל הערצת הרוע לשמו. שהרי שני היסודות המרכזיים ביצירתו הם: א. ביטול האלמנט המוסרי, ואפילו הוקעתו; ב. הפיכת הרוע לאופציה האפשרית היחידה בעולמנו. מאז ראשית עבודתו הפילמאית של טרנטינו, מתבצעת אצלו מחיקת המוסר מהקשריו האנושיים על ידי המהלך הקבוע שלו, שגורס כי אין בעצם קיומו של האדם כדי להגדיר מציאות, וכי הקולנוע הפיקטיבי (ובמיוחד סרטי הטראש) הוא המסמן היחידי, אולי האובייקטיבי ביותר, לקיומה של איזושהי מציאות.

מרבית המשתתפים ב"ממזרים" עוסקים בקולנוע על ענפיו השונים, כאילו יש לנו כאן עסק עם גרסה חדשנית של "סינמה פראדיסו". אחת היא בעלת בית קולנוע פריזאי; אחר הוא חייל נאצי שפועלו בזירת הקרב משמש כבסיס לסרט עלילתי; שלישי הוא מבקר סרטים אנגלי ההופך למרגל; רביעית היא כוכבת קולנוע גרמנייה שבוגדת במולדתה; חמישי הוא מקרין שחור-עור בבית קולנוע, העושה מהצלולואיד של סלילי הסרטים כלי נשק רב-עוצמה. ויש פה גם יוזף גבלס, מעין מפיק-על של תעשיית הקולנוע הנאצית. אפילו ארבעה מחסלים זעופי פנים, כאלה ששוחטים
בהעדרה של מציאות ועם גירושו של המוסר, נותר טרנטינו-כאן כמו בכל יתר סרטיו-עם עולם רפלקסיבי, משתעשע בלקסיקון מושגים של סרטי סלאשר. לכן קל לו לעצב את "ממזרים" כסוג של בבואת מציאות שבה הנאצי הינו בן התרבות המובהק-מנומס, מהוקצע, שופע חן, נאמן לחבריו עד מוות-ואילו היהודים הם הברברים, שמקרקפים ומפצחים ראשים, כמו יצורי ג'ונגל מסויטים. והנה אותו היפוך משמעויות שדיוויד אירווינג בוודאי היה גאה בו.
"ממזרים חסרי כבוד", ארה"ב 2009
