גרסת המכוסים
ברוכים הבאים לנשף התחפושות הגדול של המוזיקה הישראלית- הקאברים. מסיבה בלתי נגמרת, שבה כל זמר יכול לקחת יצירה קיימת, ולעשות בה ככל העולה על רוחו. לרגל פורים בחרנו לשמוע הפעם דווקא את הצד המקורי. הצד של אלה שפתחו רדיו יום אחד, וגילו להפתעתם שהשתילו עליהם מסכה. סיכום ביניים: ריטה מבסוטית חלאס, אריק איינשטיין ממש - אבל ממש - לא מת על התופעה, ניק מילר חושב שהראל מויאל גמר לו על השיר ומיכה שטרית מעדכן בדבר חידוש חוקי שיאפשר ליוצרים להטיל וטו
כמעט כל ספר שתרכשו ייפתח במסכת איומים. משהו בסגנון של "אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך". כשחושבים על זה, גם את השורות האלה אסור לשכפל, להעתיק, לצלם, או להקליט. כדי לשפץ מבנה, חייבים לבקש רשות מהאדריכל המעצב. תמונות שייכות לצלמים, סמלים מסחריים לחברות, ורק שירים, ברגע שהוקלטו ופורסמו ברבים הופכים לסוג של רכוש ציבורי.
אף אחד לא צריך לבקש רשות, לא להתייעץ, אפילו לא להתקשר ולהודיע. אתה יכול לשבת בבית, לשמוע גלגל"צ, ולגלות שיצירת הפאר שחיברת, או שרת, נרצחה ללא רחמים, באוזניך ההמומות. המקסימום שתוכל לעשות יהיה להסמיק קלות ולהעביר תחנה. בתקווה, כמובן, שהקאבר לא צבר בינתיים מספיק פופולריות, ויחכה לך גם שם. באקו"ם אמנם מבהירים כי קיימות היום דרכים חוקיות לעצור את התופעה, לפחות בחלק מהמקרים, אבל במציאות, כמעט איש מהיוצרים לא מודע לכך. והנוהג נותר כשהיה.
מובן שיש גם צד שני לסיפור. גרסאות כיסוי עשויות להזרים חיים חדשים לשירים נשכחים, ולהעיר בדרך גם את המבצע המקורי. מחברי השיר, גם אם לא היו מודעים לחידוש, ימצאו בחשבון הבנק תמלוגים מלאים בעבור ההשמעות החדשות. ועדיין, הזמר/ת עצמו, אם אינו המחבר, לא יזכה אפילו לפיצוי כספי על השימוש בשיר שאותו הכיר לעולם. מה שכן, אסור לשנות יצירה בצורה מהותית, ו/או לפגוע בה. מה ייחשב פגיעה, זו כבר שאלה יותר מסובכת. אגב, כדי לתרגם שיר לועזי ולהקליטו בעברית, חייבים לקבל היתר מהכותב.
הרבה שנים עברו מאז כתב מר סלוצקי של כוורת שירים, בעיקר של ביאליק. גרסאות כיסוי היו שם תמיד, אבל נדמה שעם הזמן, התופעה מתגברת והופכת לסוג של מגפה. לצד פרויקטים נפלאים, שמוסיפים כבוד והדר ליצירה, לא חסרים יוצרים שפשוט מחפשים קיצורי דרך לפלייליסט, בעזרת תמהיל מתאים של נוסטלגיה, עטופה בשיר שכבר עבד. בסופו של יום, כמעט אין יוצר שעשה משהו בחייו, בלי שמישהו יבצע עליו קאבר כזה או אחר. חלק אוהבים את התוצאה ומברכים, חלק מזועזעים עד עמקי נשמתם. לכבוד פורים, בדקנו עם המקור איך היה לשמוע את עצמו ברדיו, כשהוא בכלל לא ידע שהוא כזה. מפאת מורכבות הנושא אגב לא כולם שמחו לשתף איתנו פעולה. לפרטים ניתן לפנות למשל לדני בסן אם לא ינתק לכם מיד עם הישמע המילה "דרכנו", או למשה דץ, ש"כאן" שלו ושל דצה כוסה באכזריות בידי רמי פורטיס.
בלי לנבור יותר מדי במספרים הרשמיים נדמה שאריק איינשטיין, כיאה למעמדו הנישא, הוא האמן הישראלי שזכה, אם ככה קוראים לזה, להכי הרבה גרסאות כיסוי. החל מסלסולים ים תיכוניים בפרשנות יוצאת דופן ל"כמה טוב שבאת הביתה" ועד ללהקת רוקפור, שפחות או יותר הוציאה דיסק שלם משיריהם של איינשטיין ושלום חנוך. הדוגמה העדכנית ביותר היא חידוש של קרן פלס ל"פסק זמן".
איינשטיין מעדיף שלא לחלק ציונים למשכפליו. הוא משתדל לא להתייחס נקודתית לביצוע
"ההרגשה הראשונית לא נעימה. זה כמו ציור ורפרודוקציה. לפעמים אני רואה שעושים קאבר, לא כי רוצים לתת רוח חדשה, להגיד משהו, אלא סתם כי שיר הצליח ורוצים לרכוב על הגל. באופן כללי, המדינה הפכה למדינה של קאברים. זו שאלה של כמות ומינון, וכאן מרגישים אינפלציה. הקאבר נהיה אצלנו דרך חיים, והופך למכת מדינה. יותר קל לי להסתכל מהצד, לשפוט מקרים של אחרים. הרבה פעמים הביצוע המקורי עולה על הקאבר, אבל מתחלפים הדורות, והקהל החדש אפילו לא יודע שיש לשיר ביצוע מקורי וטוב אחר. זה עצוב".
ברוב המקרים לא סיפרו לאיינשטיין על החידוש שבדרך. לא את כל הגרסאות בכלל יצא לו לשמוע. "יש פעמים שעושים קאבר לשיר שלי, שממש כואב", הוא מודה. "אבל אלה דברים אישיים. אני לא אגיד עד כמה זה מעצבן, והנה אמרתי". חשוב לו להדגיש שהוא לא מגיע לדיון ממקום של התבכיינות. זה לא שחסרות לו השמעות. רק שעורכי התוכניות, אם אפשר, יקדישו קצת יותר תשומת לב. "אם שיר עשה את שלו בזמנו, ואחרי עשר שנים מגוונים, יאללה, שיהיה. בוא נשמע את החדש. זה די אנושי, ואנושי לא חייב להיות במובן הטוב של המילה. אבל אם אתה כבר משמיע קאברים, לפחות תזכיר את המקור".
בוא נעזוב רגע אותך באופן אישי. חידוש לא יכול להחיות לפעמים שירים שנשכחו?
"אולי חידוש נותן חיים לשיר, אבל הורג את המבצע המקורי".
ריטה מכירה את גרסאות הכיסוי משני הצדדים. בתחילת הדרך, עוד לפני שהפכה אצטדיונים לבית, או שאולי תוך כדי התהליך, היא הקליטה את "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, שבוצע לפניה, בין היתר, על ידי נחמה הנדל, אסתר עופרים, ובגרסה אחרת, על ידי אריק איינשטיין. בהמשך אימצה בחום את "ילדים זה שמחה", של שלמה בר והברירה הטבעית, שמצדו, עם או בלי קשר, ביצע את "שיר אהובת הספן". היום מסתובבת בטורקיה גרסה מקומית ל"עטוף ברחמים". ביוון תרגמו את "אהובת הספן", ובצרפת את "עד שתעזוב". גם בארץ, מן הסתם, לא חסרות גרסאות כיסוי. הפופולרית שבהן שייכת לעברי לידר, שהפך את "בוא" לשיר הנושא לסרט "יוסי וג'אגר". ועדיין לא דיברנו על שלל משתתפי "כוכב נולד 4-1". הרשימה ארוכה, אבל זה בסדר. לריטה לא אכפת. להפך, היא אפילו בעד.
"האמת, עושה לי כיף לשמוע קאברים לשירים שלי. זה מחמיא, סימן שבחרתי שיר יפה. אני זוכרת שאת הגרסה של עברי ל'בוא', שמעתי בלילה, ומיד התקשרתי אליו כדי להגיד לו שזה משגע. מאוד אהבתי. אני יודעת ששנים הוא רצה לעשות את השיר הזה, חי איתו הרבה זמן, עד שחידש אותו".
מרגישים השפעות של החידוש על היחס לביצוע המקורי?
"מהיום שהקלטתי את'בוא' הוא היה ונשאר שיר מאוד מרכזי בהופעות שלי. הוא תמיד מתחיל, או סוגר את ההופעה, כך שלא שמתי לב לשינוי. כשאני מארחת את עברי בהופעות, אנחנו שרים אותו יחד".
וגרסאות כיסוי מוצלחות פחות לא יכולות לעצבן?
"מובן שאם זה טוב, יותר כיף לשמוע, אבל אני חושבת שאני יותר סלחנית. באופן כללי, אני מאוד בעד. שמעתי פעם את משינה בהופעה, שרים את 'שביל הבריחה'. הם עשו מזה רוק כסאח כזה, והיה מהמם. רגע לפני שמירי מסיקה התפרסמה, היה ערב שירים של צרויה להב. מירי ביצעה שיר מ'חמצן' וישבתי שם מרותקת. אני אוהבת את הביצועים האלה. אני נהנית גם ממה שעושים ב'כוכב נולד', כשאני רואה שם המון שירים שלי".
דני רובס, כהרגלו, מציע זווית קצת אחרת. ספק בחיוך, ספק ברצינות, גורסת התאוריה שלו, שלא לומר נבואת הזעם, כי ייתכן שהיצירה המודרנית, לפחות כמו שהכרנו אותה, מיצתה את עצמה. בנק היצירות נחתם, ובקרוב מוזיקאים בני הדור החדש פשוט יסתובבו בחוצות העיר וינגנו ממיטב הרפרטואר שנאסף בעשורים האחרונים. "בערך כמו שכבר מאות שנים מנגנים בכל העולם את אותן יצירות של באך, מוצרט או בטהובן", אומר רובס, "יש תחושה ש-50 שנה כתבו מוזיקה, ועכשיו הגיע דור הקאברים".
בתקופה האחרונה קשה שלא להיתקל בגרסת הכיסוי שמבצעת עדי כהן ל"לא נרדמת תל אביב", שהוציא רובס בדיוק לפני 20 שנה. זה מה שקורה בדרך כלל, כשקאבר חובר לסדרת טלוויזיה. לרובס אין בעיה עם התוצאה. עם התופעה הכללית קצת יותר. "אני חייב להודות שאני מאוד נהנה לשמוע אנשים שרים שירים שלי, גם אם הביצוע אחר לחלוטין. במקרה הספציפי הזה, אם שיר שכתבתי לפני 25 שנה עדיין מבטא בעיני אנשים את תל אביב של היום, ובוחרים לחדש אותו, זו מחמאה גדולה. מה גם שלפי התמלוגים שאני מקבל, כנראה משמיעים אותו הרבה. הכסף הוא לא הסיפור, אבל יצאו לי מזה כמה מנות פלאפל טובות, ובדוכן גורמה.
"אני עובד המון עם צעירים, ורואה איך הם מנסים נואשות להשמיע את קולם בכל דרך שהיא. יש הרגשה שאם אתה רוצה לעשות דיסק, אתה חייב להכניס פנימה לפחות קאבר או שניים. ככותב, מאוד לא נוח לי עם התחושה הזאת".
לפני הגרסה של כהן דיברו עם רובס. במקרים אחרים, לא טרחו לעדכן אותו. התוצאות לא בהכרח היו מרנינות, אבל אין לו טענות. "רע זו מילה בעייתית. יש סוגים של מוזיקה שאני לא מחובר אליהם. סגנון מזרחי, למשל, רחוק ממני. זה נותן לי זכות להגיד שזה פחות טוב? לא. זה לא מה שאני אנגן לפני השינה במערכת שלי, אבל אם מישהו לקח שיר, ועשה פרשנות משלו, בכל ז'אנר, אם עושה למישהו נעים, דרך משהו שאני כתבתי, נהדר. אי אפשר לחרב משהו שאתה עשית. זה שלך, מכירים את זה, ולא יקחו אותו ממך. אני את השריטה שלי על סלע הנצח רוצה להשאיר בכתיבת השירים. אני מאוד ליברלי בנושא הזה".
למען הצדק ההיסטורי, מבקש ששי קשת להסדיר את הרשומות, על הגרסה המקורית של "בשמלה אדומה" חתום מוטי פליישר, ששר את הסולו בלהקת הנח"ל ההיסטורית. אבל לכו תסבירו את זה להמוני עם ישראל, שאחרי שידור חוזר מספר 3006 של "הלהקה", רק בשנה האחרונה, נוהגים לייחס את השיר לסולן הקולנועי משנות ה-70. לפני 14 שנים הגיעה לעולם גרסה נוספת, הפעם של מופע הארנבות של ד"ר קספר. קשת חי איתה בשלום, אפילו שיתף פעולה.
"אני לא זוכר אם הם דיברו איתי לפני הפרויקט, אבל דיברנו תוך כדי ואחרי. היינו בקשר, ומאוד פרגנתי להם. גם השתתפתי איתם בתוכנית טלוויזיה, ונדמה לי ששרנו שם את השיר ביחד. הם עשו את זה מאוד שונה, וזה לא הפריע לי, להפך. השתעשעתי. שימח אותי שהם חידשו את השיר, ונתנו לדור אחר עוד היכרות איתו. כשרפי
גינת עשה קאבר ל'פנקס הקטן' היה לי יותר מוזר. אנחנו חברים, והוא אמר לי שהוא עושה את זה, אבל כנראה'פנקס', מבחינתי , יותר מזוהה איתי".
הגרסה של קספר השפיעה באותה תקופה על ההתייחסות לשיר המקורי?
"ל'שמלה אדומה' יש מסלול חיים משלו. הוא מחזיק את עצמו כל כך הרבה שנים, ואני חושב שבשלב מסוים הגרסאות סייעו אחת לשנייה. הכיסוי נתן לשיר איזושהי טפיחת עידוד, והקפיץ גם את ההשמעות של המקור. בסך הכול, אני מאמין שאם יעשו סקר, הרוב המוחץ של הנשאלים עדיין ידברו על הגרסה מהסרט. יש בזה משהו מחמיא, כשמבצעים שיר שלך. ואם עושים את זה פחות טוב ממך, בכלל לא אכפת לך", מסכם קשת בחיוך.
גם לאריאל זילבר יוצא לשמוע לא מעט שירים שלו, כשהם מסתובבים אצל אחרים. החל ברמי קלינשטיין שביצע את "ככה את רצית אותי", דרך שלל מבצעים מוכרים פחות, ועד הדוגמה האחרונה, גרסת שאנטי של מוש בן ארי ל"ואיך שלא". זילבר לא רק שלא מתנגד, הוא מעודד, וגם מסביר.
"כיוצר שמקבל תמלוגים, אני מברך על התופעה. ככל שיהיו יותר גרסאות, יותר טוב. היום הכול שאלה של עסקים, ומבחינה כלכלית, גרסאות כיסוי עושות רק טוב ליוצרים. במצב שלנו היום, ברמות המוסר שלנו היום, כל חשיפה טובה, העיקר שתהיה. אפילו פרסומות עושות טוב ליוצרים".
אז הכול מסתכם בכסף, אפילו אמנות?
"באופן כללי, חשיפה זה טוב. תשאל כל משורר, הוא ירצה שאנשים ישמעו שירים שלו כמה שיותר. תדבר עם ציירים, הם ירצו שאנשים יראו ציורים שלהם. זו דרכו של עולם, וזה טבע האדם".
ואת התוצאות אתה אוהב?
"אי אפשר לשאול אותי אם אהבתי או לא אהבתי. השאלה הזאת לא הטרידה אותי במיוחד. אני יוצר, ואת הביצועים שלי אני עושה כמו שאני עושה, כמו שאני יצרתי. אם מישהו אוהב שיר שלי, ורוצה לעשות אותו, זה נחמד. יצא לי גם להגיד לאנשים שאני לא אוהב משהו, ובסוף הם לא הוציאו".
ספק גדול אם עשרה אחוזים מילדי האס-אם-אסים, שהתפקדו למסע הבחירות של הראל סקעת, ידעו שאת גרסת המקור ל"בדידות" שר יזהר כהן. במקרה הטוב, הם שמעו שיזהר כהן קיים. המהדרין, זכרו במעורפל שהוא קשור איכשהו לזכייה היסטורית באירוויזיון.
ואז, 30 שנה אחרי גרסתו המצוינת כשלעצמה של כהן לשירו המופלא של סרז' לאמה, הגיע ילד מכפר סבא, שלא נולד בימים שבהם ייבא כהן את המקור מצרפת, והפך שיר נישה שקט ללהיט היסטרי. מן הסתם, אחד הקאברים היותר מצליחים, ולזכותו יאמר, היותר מוצלחים, שנעשו כאן. כהן, יש לציין, פרגן מהרגע הראשון.
"בדרך כלל, קאברים שעשו לשירים שלי לא כל כך הצליחו", הוא מספר. "הרבה זמרים מהדור החדש פנו אליי ורצו לעשות שירים שלי. שמעתי גם על מתמודדים ב"כוכב נולד" שהתעניינו, אבל משום מה היה פחד לגעת בחומרים שלי, והם לא מצאו את העוז לעשות את זה. אלה שירים ווקאליים קשים. גם את'בדידות' לא כל אחד יכול לשיר, אבל סקעת עמד בו בכבוד גדול. שמעתי אותו בטלוויזיה והתרגשתי".
תגובת השרשרת להצלחה הגיעה מהר מאוד גם אל המבצע המקורי. הטלפונים הראשונים צלצלו באותו הערב, דקות אחרי השידור. "קיבלתי מבול של פניות", משחזר כהן. "היו כאלה שהחמיאו לסקעת, אבל שמעתי גם משפטים כמו: 'איש לא יוכל לבצע את זה כמוך', בפאתוס מגוחך כזה. אמרתי להם 'למה? זה היה נהדר'. עם כל ההשגות לגבי דברים שקורים במוזיקה היום, לסקעת יש איכויות של זמר מצוין. כיף לשמוע אותו, וודאי שזה לא הפריע לי. מבחינתי, זו מחמאה גדולה אם שיר שלי משתמר ונולד מחדש. אין לי רגשי נחיתות כזמר מבצע". ללא קשר לחידוש, כהן מדווח שלמקור יש חיים עצמאיים, שנשמרים לאורך השנים. "על ההופעות שלי החידוש לא השפיע. לא היתה הופעה, כל השנים האלה, שלא צועקים לי'שלכת'. זה תמיד ההדרן השני או השלישי של הערב, השיא של השיא. השינוי היחיד הוא שאם השיר היה שייך לדור מסוים, והכירו אותו מגיל מסוים, היום נוצרה חשיפה לקהל צעיר יותר, שהופתע לשמוע שבמקור השיר שלי. מעבר לזה לא הרגשתי שינוי, גם לא בהשמעות ברדיו. תמיד היה לו את המקום שלו".
"בהתחלה הרגשתי מעין צביטה בלב", מספרת רוחמה רז, על הפגישה הראשונה עם הביצוע של אייל גולן ל"חלומות של אתמול" המיתולוגי שלה. "הרגשתי כל השנים שהשיר הזה הוא הבייבי שלי. זה שיר שאמא שלי מאוד אהבה. לפני שנפטרה, היא ביקשה שאשיר לה אותו, ובדיוק באותה תקופה שמעתי את הביצוע של אייל.
"זו הרגשה מעורבת, שכוללת גם סוג של מחמאה, ועם הזמן למדתי לקבל את זה. אייל לא דיבר איתי לפני ההקלטה שלו, אבל ידעתי שזה הולך לקרות. הוא גם פרגן לי בהופעות, זכר לציין שאני שרתי את המקור, ובהמשך גם הקלטנו גרסה משותפת לתוכנית טלוויזיה. פעם יצא לי להיות באירוע משפחתי, שאייל הופיע בו. כשהוא זיהה אותי בין האורחים, הוא אמר שהשיר הבא יהיה'ערב על עירי'".
היום עסוקה רז בעבודה על דיסק חדש, חלקו בשיתוף מקהלות ילדים וחלקו קאברים שהיא תעשה לשירים של אחרים. בדיעבד, היא מסכמת את התופעה בחיוב. "אני שומעת הרבה תגובות מאנשים, שפונים אליי ואומרים שאין כמו הביצוע המקורי. בגדול, זה עשה טוב לשיר. לא שקודם הרגשתי שהשיר מקופח, אבל הביצוע שלו הוביל לעלייה גם בהשמעות של השיר שלי".
הקאבר של כלא 6 ל"דרך המלך", בלי קשר לחיבה, או לחוסר החיבה כלפי התוצאה, לוקח את החוצפה עוד כמה צעדים קדימה. כאן לא סתם הקליטו גרסת כיסוי, אלא לקחו חלקים מהשיר המקורי, ושתלו אותם בתוך היצירה החדשה, תוך עיוות הקול.
גלית מיכאל, זוגתו של גילי נתנאל, ילד הפלא והזיופים, מהשיר המקורי, שייצג את ישראל באירוויזיון, התקשרה לאשכולות, ארגון המייצג את המבצעים, וניסתה לבדוק מה בדיוק קרה שם. לדבריה, נאמר לה כי היא יכולה לתבוע את הלהקה על הפרת זכויות, אבל בסופו של יום היא ויתרה על ההתעסקות מחוסר עניין, או סבלנות.
"דיברתי איתם", היא משחזרת. "הם התנצלו, אמרו שחשבו שאני חיה בחו"ל, ולכן לא יצרו איתי קשר ולא ביקשו רשות".
אהבת את התוצאה לפחות?
"לא אהבתי ולא שנאתי. אני לא מתחברת לזה, אבל הילדים שלי אהבו את הכלבלב מהקליפ. אני לא צבועה ואני לא יכולה לפרגן בכוח. בקושי יצא לי לשמוע את השיר שלהם. אני כמעט לא שומעת רדיו, ולא אוהבת מוזיקה ישראלית. גדלתי להורים מוזיקאים, ואני לא זוכרת שהיה לנו תקליט אחד של מוזיקה עברית בבית".
בכלל , מיכאל נשמעת די מיואשת מהתעשייה המקומית. במשך השנים היא המשיכה לעסוק במוזיקה, אך ללא הצלחה יתרה. "יצאתי עם דיסק שלי", היא מספרת, "ערוץ 24 פרגן קצת, אבל לרדיו לא נכנסתי. אליי מתקשרים רק כשרוצים לדבר על האירוויזיון. חשבתי שזה יהיה קרש הקפיצה שלי, אבל התברר שזה היה קרש נחיתה. אני הזמרת ששרה עם הילד הקטן. עבדתי בארה"ב עם נגנים מהשורה הראשונה, הופעתי במועדונים הכי שווים בניו יורק, אני בדרך להופעות באירופה של מוזיקת עולם, עם בעלי, אבל כאן הסגנון שלי לא מתחבר".
בעוד יזהר כהן משבח את סקעת, באגף המקביל, עורר הביצוע של הראל מויאל ל"נר על החלון", סערה זוטא בתעשייה. פאבלו רוזנברג, הסולן המקורי, בירך, אבל המלחין, ניק מילר, לא הבין מדוע חירבו לו את השיר. בשיאה, הפרשה כבר עברה לזירה המשפטית. מילר, שטוען כי אין לו בעיה עם העיקרון, אלא עם התווים, והפגיעה ביצירה, איים בתביעה על סך 2.5 מיליון שקלים. בסופו של יום הצדדים הגיעו לפשרה, או נכון יותר, להבנות. "לא קיבלנו כלום, שום פיצוי כספי, אבל נשארנו חברים", מסכם המלחין.
"הם הוסיפו מנגינה, ולא ניגנו קטע סולו גיטרה שהיה חלק מאוד חשוב מהשיר", מנסה מילר לפרט את הבעיות. "לא היתה לי בעיה אם זמר היה רוצה לבצע שיר שלי. אבל לפחות שיגידו קודם, שישאלו. תרימו טלפון, תספרו. אם היו משמיעים לי את הגרסה שלהם פעם אחת, בעשר דקות הייתי משכנע אותם לא לעשות את השינוי. לא ידעתי שזה הולך לקרות. ראיתי את השיר בפעם ראשונה, כמו כולם, בטלוויזיה ולא האמנתי שזה קורה. זה מחמיא כשרוצים לשיר משהו שכתבת, אבל לא כשהורסים אותו. אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה למישהו אחר. כשעבדתי עם פאבלו ועשינו עיבודים לשלמה ארצי, כל הזמן לחצתי על פאבלו שישאל את שלמה אם הוא אוהב את מה שאנחנו עושים. רצנו לשאול, להשמיע, לוודא שזה בסדר איתו. אם היה צריך, הייתי משנה את השיר גם 50 פעם, עד ששלמה יאהב את התוצאה".
במקביל לסוגיה הערכית, התביעה של מילר דיברה גם על נזקים כלכליים. לדבריו, גרסת הכיסוי גרמה לו לגנוז אלבום, לאחר שביצוע מחודש שלו לשיר, איבד את הרלוונטיות. מצד שני, כמובן, יהיה מי שיזכיר את הפרסום העצום שקיבלו מילר וסטלה מאריס מהפרשה, שלא לדבר על התמלוגים שלהם זכאי היוצר בזכות אינסוף ההשמעות שלהן זכתה באותה תקופה גרסתו של מויאל. אגב, מקרה דומה התרחש בעת הפקת פרויקט "עבודה עברית", אלבום מחווה מרובע שכולו קאברים, שנוצר לכבוד שנת היובל למדינה, כשזהבה בן הקליטה גרסת כיסוי ל"זמר שלוש התשובות". מלחין השיר, אריאל לבנון, טען כי נעשתה פגיעה משמעותית במלודיה של השיר, דרש תיקון, והשיר אכן שונה לשביעות רצונו.
מיכה שטרית, שהיה מעורב באותו פרויקט, הוא היחיד ברשימה מאוד ארוכה של יוצרים, שידע לספר על תקנות חדשות יחסית, שמאפשרות לכותב יותר שליטה בעתיד יצירותיו. כן, גם לו יצא לפתוח רדיו ולשמוע גרסאות כיסוי לשירים שכתב. לא, גם אותו בדרך כלל איש לא טרח לעדכן, או חלילה לבקש רשות. הכיסוי האחרון שנשמע היה גרסה ים תיכונית של פיני חדד ל"שני סיפורי אהבה קטנים", או בעברית מדוברת, "הוא אוהב אותה, והיא אותו". עם זאת, שטרית טוען שבאקו"ם קיימים טפסים ייעודיים, המאפשרים ליוצר להגביל נקודתית יצירה ולמנוע שימוש בה. חשוב לציין, שהמצב החוקי בעניין זה הוא מעורפל, ולראיה - יענקל'ה רוטבליט, המכהן כיו"ר הדירקטוריון של אקו"ם, טען באוזנינו כי אינו יודע על כל מניעה חוקית להקליט קאבר ללא אישור היוצרים או המבצעים המקוריים.
דבר אחד בטוח: החוק כן מאפשר ליוצרים ולמבצעים המקוריים לתבוע, במידה שנגרמה להם "פגיעה מוסרית" כתוצאה מהביצוע החדש. נאמר, אם הוא מבזה אותם באופן מכוון. בפועל, תביעות כאלה לא מוגשות. מבחינתו של שטרית, בכל אופן, המסננת לא אמורה לעבור דרך ספר החוקים, אלא להיעצר הרבה קודם. "צריך להיות קוד אתי בין האמנים לבין עצמם", הוא מציע את משנתו, האוטופית משהו. "זו שאלה ערכית, מוסרית. לא צריך חוקים בשביל זה. אתה אמור לפנות מיוזמתך ליוצר, להגיד לו שבא לך לחדש שיר שלו, ולשאול אם יש לו בעיה עם זה".
באופן עקרוני, שטרית בעד שיתוף. לא כולל שירים ספציפיים, קרובים במיוחד, שאותם אין לו עניין לחלוק. תודה. שירים כאלה, הוא טוען, אפשר להגביל היום, כך שאיש לא יוכל לגעת בהם ללא אישורך. יותר מזה, כש'מי אוהב אותך יותר ממני' נמכר לפרסומת של חברת תקשורת, הוא בוצע על ידי שלומי שבת, ובמקביל, כחלק מההסכם, נאסר על כל גורם אחר לבצעו, לבל יישחק ויימאס על הציבור, לפני שהחברה המפרסמת תעשה את העבודה.
"באקו"ם מתמקדים בעיקר בניסיונות להשיג את התנאים הכלכליים הטובים ביותר ליוצרים. מהבחינה הזאת, בהרבה מקרים, גרסאות כיסוי עושות לאמן רק טוב. יש קאברים שמאוד עזרו לשירים שכבר העלו אבק, וליוצרים ותיקים שמזמן לא פונים אליהם. אנשים שלא נמצאים בשיא הקריירה, למרות שהם מלחינים מצוינים, יכולים לחיות על הקאברים האלה. יש אמנים שמקטרים כלפי חוץ על קאברים שעשו עליהם, אבל מאוד שמחים ללכת לאקו"ם ולאסוף את התמלוגים. אחד בפה ואחד בלב. בשורה תחתונה, אם קריטי לך שלא יעשו קאברים, יש כלים לעצור ביצוע שאתה לא מעוניין בו. צריך רק לדעת, וכנראה שרוב היוצרים לא מודעים לזה ".
נא להמתין לטעינת התגובות
