כשאמילי קרפל בכתה
מתחת לעטיפת סוכריית הפופ של אמילי קרפל, זו שמשחררת לרדיו להיטים מלאי שמחה וקוטפת בקלילות את התואר אייקון אופנה, מסתתרת בחורה עם עבר של דיכאונות וחרדת נטישה, שרק רוצה לגרום לכם להרגיש. אז אם תראו אותה מדגמנת ל"יוסף" או כותבת לאלבום, תעשו לה טובה ואל תעזבו אותה לבד. ריאיון עם סוף טוב
"כשהגעתי לטיפול אמרתי שאין לי תיאבון ושאני קמה בבוקר בוכה ולא מבינה למה, ולא ישנה או רוצה רק לישון", היא מספרת. “לא הצלחתי לחבר בין מה שיש לי לדיכאון. חשבתי שדיכאון זה משהו התאבדותי. לא מצב שאתה שוכב במיטה ושואל את עצמך למה לעזאזל התעוררתי".
נשמע מוכר. היום את יודעת מה היה הטריגר?
"לא. וחשבתי שאני בוכה מרחמים עצמיים, אבל הייתי חסרת אונים. התחילו להתעורר דברים מהעבר, והחוסר והריק פשוט שאבו אותי. קשה להסביר: כשנמצאים בפנים אתה מרגיש שאתה בוואקום, ושהדלת נעולה. משהו בעיניים שלי היה חשוך וכבוי. אבל הלכתי לטיפול, והתחלתי לעבוד על האלבום, ואת תומר בעלי פגשתי תוך כדי, ודברים טובים התחילו לקרות.
"היום, כשאני יודעת איך לא להיות בדיכאון, להיות נורמלית, יש לי כלים להוציא את עצמי משם, להבין שזו מצוקה זמנית. אבל אז הייתי כל כך אבודה. אוטומטית בטיפול התחלתי לדבר על שתי הטראומות הגדולות של החיים שלי, שזה לחיות את המוות של דוד שלי והגירושים של ההורים, שלא התגברתי עליהם שנים והם פיתחו אצלי חרדת נטישה. למדתי להתמודד עם הדברים האלו כאישה בוגרת שמתמודדת עם העבר, ולא כילדה. וזה היה ונגמר".
"למדתי להשלים עם זה שיש אצלי חוסר מאוד גדול. אבל כיום יש לי יכולת לקבל את עצמי ואת העצב הזה ולהשלים איתו. שנים נלחמתי בזה, והפסקתי. מה נשאר? חרדת נטישה. זה משהו שמלווה אותי. אם אני ותומר רבים זה יהיה הדבר הראשון שיעלה אצלי. שהוא יעזוב אותי, שאני אשאר לבד. הילדה הקטנה של אבא שתשב ותחכה על המרפסת שהוא יבוא. וזה תמיד יהיה חלק ממני. זו החרדה הכי גדולה שלי בחיים".
טוב, אין כמו דיכאון למוזיקה טובה.
"זו קלישאה, אבל הכי קל לכתוב מתוך חוסר. אני לא כותבת מתוך אושר ושמחה".
על פניו, קרפל מודל חורף 2009 היא הדבר הכי רחוק מדכדכת קיומית. זאת אומרת, אלא אם כן אתם מקשרים בין דיכאון מאז'ורי לצלילי סינתיסייזרים. בגיל 29 היא אחרי "נמשים," אלבום בכורה מענג שיצרה עם בעלה, המפיק המוזיקלי תומר אדם לנציגר, שהראה למקומיים שאפשר לעשות אלקטרו פופ אינטליגנטי בלי להיכנס למלכודות הטראש או ה"רוני סופרסטאר".
במקביל, המעצב יוסף פרץ בחר בה להוביל את הקמפיין שלו לאביב-קיץ 2009 והיא החלה לעבוד על חומרים לאלבומה השני. ועדיין, למרות ההצלחה, קרפל רגישה כקרקר.
לפני יומיים, למשל, היא פרצה בבכי ברחוב. "זה קרה בגלל לחץ. ואטרף. זה היה שבוע שכולו, מהבוקר עד הערב, צילומים וחזרות ועניינים. וזה היה חוסר אונים. עמדתי ברחוב עם שני תיקים גדולים ואיפור ושיער מהצילומים, ובוכה, ובוכה. מאוד הזוי. אבל אני בוכה מאוד בקלות, מכל דבר".
תוצאה של השנה האחרונה, שהייתה לחוצה מאוד?
"תמיד הייתי כזו. הבכי מגיע מלחץ ומחוסר אונים, כי אין לי הרבה תשובות לעצמי על הרבה דברים. אולי בגלל זה אני בשוק מכל מה שקרה לי השנה. אבל אני לא מתלוננת. זו הייתה שנה משוגעת לחלוטין. אני מופתעת מזה שדברים קרו כל כך מהר. הכול התגלגל במהירות עצומה. משם אני לא חושבת שעצרתי, או לקחתי חופש. האלבום הראשון הזה זה משהו שייחלתי לו המון זמן. חלום ילדות. רק עכשיו כשאני לפני האלבום השני, אני פתאום מבינה שיש חיים אחריו".
כשיצאו הסינגלים לא ממש ידעו איך לאכול אותך.
"אמרו שאני סוכריית פופ מתקתקה. התייחסו אלי כמו לרוני סופרסטאר למבוגרים. לא לקחו אותי ברצינות. אני רק אמרתי ‘חכו שהאלבום ייצא.‘ וכשהוא יצא התייחסו אליי כאל בחורה בוגרת ולא כאל נערה שמנסה לעשות בריטני ספירס. מלודיות קלילות נתנו לאנשים את התחושה שמדובר בפרויקט פופ קיקיוני. ומאוד חבל לי שבארץ אין נישה של פופ אינטליגנטי. ולמרות שאמרו עליי שאני עוף מוזר ואליטיסטי, כן הצלחתי לחדור".
ומה ההצלחה הזו עושה לאגו?
"לא הרבה. בעיניי חוסר הביטחון שלי דווקא מביא איתו איזה קסם. משהו אמיתי. לא כל כך מעובד. שפחות חושב על איך אני נראה ונשמע. בגלל זה אני עושה מוזיקה, כדי לגרום לאנשים אחרים להרגיש. זה הדבר שהכי חשוב לי, לא להשביע את האגו שלי. אני תמיד מרגישה שהחור הזה, הריק אצלי, שנשאר לא מסופק, זה מה שגורם לי לכתוב עוד שירים".
"תמיד היה לי קטע עם בגדים, עם יד שנייה. ועכשיו זה משהו שנדבקו אליו. הבמה פשוט נתנה לי עוד סיבה להתלבש אליה. ואפרת מקסימה, אבל אי אפשר להשוות בינינו. אנחנו כמו שחור ולבן. יש בינינו חיבור מאוד חזק על הבמה. תמיד חושבים שיש בינינו משהו בגלל זה".
"קשה לי. זה חייב להיות משהו שיש לו אופי. לא מתוך ניסיון להיות מיוחד, אלא פשוט כזה. שיש לו סגנון בפני עצמו. מה שבעיקר חשוב זה שיהיה לי נוח. לא אוהבת צמוד פרובוקטיבי, או שחושף מקומות בגוף. בטן תחתונה לא צריכה להיות בחוץ, לדעתי. וגם מחשופים עמוקים, אולי כי אין לי ציצים גדולים.
"צנוע יותר מושך אותי. אבל אני כן אלבש צבעים בוהקים ופאייטים. אני אוהבת את 'קלואה', מארק ג'ייקובס, 'מיו מיו,' בעיקר בגלל היצירתיות הגואה מכל בגד. אבל רוב הבגדים שלי הם מחנויות יד שנייה. ואני חולת אוברולים".
ולמה לדעתך לוקחים אותך לקמפיינים של אופנה?
"סירבתי ללא מעט, כי לא האמנתי במוצר. ביוסף אני מאמינה. אני חושבת שרוצים אותי בגלל הסגנון המוזיקלי שלי".
קצת נאיבי, לא?
"לא חושבת. בעיניי זה חדש ורענן, והוויז'ואל לא פחות חשוב מהמוזיקה ומתחבר אליה. לדעתי זה מגיע משם. לפחות זה מה שהייתי רוצה לחשוב".
את עדיין יורדת לקנות חלב בטרנינג?
"כן. יש לי אחלה טרנינגים".
איזה זמרות את אוהבת בארץ?
“יעל דקלבאום, היא אחד הדברים הכי מדהימים. אנחנו גם חברות טובות מהצבא. להקת "העברית" מדהימה בעיני, וגם "איזבו". אני מאוד אוהבת את אסתר עופרים, יש בה משהו של פעם".
נינט טייב?
“לא במיוחד. היא זמרת מדהימה ויש לה אולי שיר או שניים יפים שאני לא אצליח להיזכר בהם. היא מבצעת טובה".
עלמה זהר?
“מאוד אהבתי את "אגו טריפ", אבל אז כשהיא התחילה להיכנס לכל הרגאיי, השאנטי והגיטרה האקוסטית, לא התחברתי".
היא נולדה בקנדה לאצולה מוזיקלית. אביה, אבי קרפל, הוא מייסד להקת "העכבישים" (עם תיקי דיין) ולהקת "הסגנונות" (עם עוזי פוקס.( בגיל שלוש הגיעה המשפחה לארץ בעקבות טרגדיה משפחתית איומה: אחיה של אימה נהרג בחדירת מחבלים לקיבוץ משגב עם. "אתה גדל עם חוסר, עם איזה ריק", היא מפענחת.
"הכרתי את התמונות, הסיפורים, את מה שזה עשה למשפחה. הוא גם כתב שירים, וגדלתי עליהם. זה נוכח בבית כל הזמן. זה משהו שלא נפסק אף פעם. זה חור, שהולכים איתו לכל מקום". בבית אביה היה מקליט אותה באובססיביות משלב הלול. עד היום יש לה דיסק שלה שרה, כזאטוטה. היא גדלה בחולון. "ילדה מנומסת, שקטה, ששרה בכל הטקסים".
כשהייתה בת שש התגרשו הוריה, חוויה שעד היום היא עוסקת בה. "כשההורים שלי התגרשו זה עוד לא היה מקובל, אז עשו עליי חרם בכיתה. אמרו שההורים שלי התגרשו בגללי. המורה העמידה אותי וביקשה שאספר איך זה להיות ילדה להורים גרושים. עד שההורים שלי הגיעו ועשו סדר מוחלט בבית הספר, הייתי חוזרת הביתה בוכה כל יום".
כעסת על ההורים שלך?
"שנים האשמתי אותם בכל מה שקרה לי, אבל אמא שלי היא החברה הכי טובה שלי ואבא שלי הוא כזה איש טוב ומדהים. אין דבר שיותר רגיש לי מאבא שלי. הוא תמיד יהיה עבורי קשה להשגה".
תסביך אלקטרה.
"זה תסביך. הוא גם לא חי כאן היום. יש לי איזה חוסר עצום ממנו, שאף אחד בעולם חוץ ממנו - ואולי גם לא הוא - יוכלו למלא את החור הזה".
זה החור הזה שאת מדברת עליו גם היום?
"אני לא יודעת אם החור הזה זה אלדד, דוד שלי שנהרג? אם זה אבא? גם כשאני קוראת את השירים שלי, אני לפעמים לא מבינה מי זה הגבר הזה שאני תמיד מרגישה בחסרונו, מכירה אותו כל כך טוב והוא איננו. האם הוא בכלל היה אי פעם או שהוא רק בדמיון שלי? שם גם נמצא חוסר הביטחון והדיכאון. אני חיה עם זה מעולה ואני לא יודעת מי הייתי בלי זה. זה חלק ממני".
בצבא היא שירתה בלהקה צבאית לצד יהודה לוי, אפרת בוימוולד ותמיר חיטמן. "היינו חבורה של פוסיז", היא מגחכת. "חשבתי שבאתי לעשות אמנות, ועשיתי אמנות תחת פקודה. שרתי שירים של שרית חדד ועשיתי שמח. אני זוכרת הופעה הזויה, לגדוד של הצנחנים. בשורה הראשונה
ישבו כל המפקדים ומאחוריהם ישב גן גן חיות. כבר בשיר השני הם עלו לבמה ודחפו לי ולאפרת ארטיקים לתוך הפה. התחילו לצעוק תראו את הפות שלה. ברחנו משם. יום אחרי זה עשו לנו משפט".
אחרי הצבא עברה לגור עם בן זוגה באותה תקופה, המוזיקאי שחם אוחנה, ועם עוד שני חברים נוספים בבית דגן, במעין קומונה מאורגנת של מוזיקאים. "אחרי הצבא נשבר לי הקרח עם עולם החוקים והגבולות. ניסיתי כל דבר.
"אבל הייתי אז כזו ילדה טובה. עישנתי ג'וינטים ושתיתי. התנשקתי עם בחורות, הכי ברמת הבדיקה. לא היה לי רומן עם בחורה. זה היה כיף, ברמת האמת או חובה. וזה קרה באופן הכי טבעי והיה מאוד נעים. זה נראה לי רגיל, כאילו. אבל אני באמת ילדה די טובה".
כמה טובה? אורגיות?
"ממש לא".
קוק?
"ההיכרות הראשונית שלי עם הקוק הייתה מאוד מהנה, אחרי הצבא, כשהייתי הולכת למסיבות. היום אני לא כל כך הולכת למסיבות. אני גם לא אוהבת לשבת במשרדים או בחדרי שירותים. מה שכן, לפעמים נורא הייתי רוצה לשתות הרבה, אבל אני נגמרת נורא מהר. לא יודעת לשתות. שוט של וודקה וזהו".
קרפל שרה בפרסומות, השתתפה בפרויקט "מטרופולין" באלבום הראשון והייתה זמרת הליווי של ריקי גל. ואז הכול התפוצץ לה בפנים. "נפרדתי מבן זוג ועברתי לגור בקיבוץ מגל. הייתי נורא מבולבלת. החזקתי שם שלושה חודשים ואז חזרתי לתל אביב על ארבע, והלכתי לטיפול".
ומה היו המסקנות?
"המטרה הייתה לסתום את החור הזה, שיש לי, ולהבריא. הלכתי למטפלים מאז שהייתי קטנה, אבל בתור ילדה הייתי משחקת בהם. ורק בשלוש השנים האחרונות הבנתי שהכוונה היא להצליח ללמוד ולחיות עם החוסר. ואז הכול נהיה יותר קל".
ואז את פוגשת את תומר.
"בעלי, השותף שלי, המפיק המוזיקלי שלי והאיש הכי מדהים בעולם. איך שפגשתי אותו, זו קלישאה, אבל ידעתי שזה האדם שאני רוצה להיות איתו כל חיי. שלושה שבועות אחר כך הוא הציע לי נישואים".
למה להתחתן, בעצם, בגיל כל כך צעיר?
"אני לא יודעת. פשוט הבנתי שזה הבן אדם שאני הולכת לחיות איתו".
מה משתנה אחרי כמה שנים?
"אנחנו נשואים ארבע ומשהו שנים. חמש שנים יחד. אני לא עושה כלום בלעדיו. הוא כל כך רגיש, שהוא מצליח להוציא ממני דברים שלא היו לפני. אני אדם מאוד סגור, והוא הצליח לפתוח בי משהו, שמתבטא גם במוזיקה. אם לא היינו עובדים יחד בטח היו לנו חיי נישואים קצת משעממים. אבל העבודה מכניסה המון אש לתוך הקשר - יצירה, תשוקה.
זה יחסים מאוד אינטנסיביים. חושבים יחד על העתיד, מתקנים, עובדים. יש כל הזמן פיצוצים. בעיקר כשלרגע צריך להפריד את החיים האישיים מהעבודה. יש ריבים שקשורים בעבודה, ברמת הווכחנות: מה נכון לעשות. ויש ריבים ברמה האישית, שמי שלא חי עם אמן לעולם לא יידע. הכול רגיש ואינטנסיבי. וזה בעיקר נובע ממני ומהלחץ שלי".
את רבה מצטיינת?
"לא, אני די גרועה בזה. אני יכולה להגיד דברים שאצטער עליהם ובסוף אני תמיד אבכה עם עצמי ואבקר את עצמי ואגיד שאני מצטערת. ואפחד שהוא יעזוב אותי. תוך כדי השיחה הזו אני קולטת מה תומר עובר כל השנה הזאת. הוא באמת מדהים. אין הרבה אנשים שהיו מסוגלים לחיות עם אמן. אני יודעת מה זה כי חייתי עם כאלה. צריך לשים את עצמך בצד לפעמים. והוא עושה את זה מדהים."
בתור אישה של פחדים, מפחיד אותך שאולי יום אחד לא תהיי הדבר הכי רענן ומגניב כאן?
"זה יקרה בכל אופן. תמיד יהיה מישהו חדש יותר. מפחידה אותי המחשבה שהיצירתיות שלי והמחויבות שלי להמציא את עצמי מחדש ייגמרו. כמו השיר האחרון הזה, שאחריו אני לא אוכל לכתוב. זה מעסיק אותי המון. אני נורא מפחדת לאבד את זה. אבל זה גם היופי בזה: כל שיר מרגיש לי כמו השיר האחרון שכתבתי בחיים שלי, שאני לא אצליח לעשות את זה עוד פעם. בגלל זה אני מנסה שוב".
איפור: טלי פאוור שיער: מיקי זיתוני ע‘ סטייליסטית: נועה נוז'יק חנויות: הלגה עיצובים, ה' באייר 12; המחתרת, סמטה אלמונית ;7 סטלה וינטג',אחד העם 51 א'; וולפורד, ה' באייר 4; שרה משקפיים, שבזי - 55 תל אביב רשתות: יוסף; ה. שטרן
נא להמתין לטעינת התגובות
