נולד בתחתית

רונן גיל מצא ב"נולד לרקוד" יצירתיות שאין לה מקום ב"כוכב נולד", ומשבח את המגע הרגיש של "בחזרה לתחתית"

רונן גיל | 5/2/2006 10:23

לפני שהסאגה הזו גולשת לישורת האחרונה ודווקא אחרי התוכנית המעט מייגעת אמש של "רגע לפני חצי הגמר", כדאי אולי לעצור ולתמוה: איך זה שכמעט אף מבקר לא כותב על התוכנית הזאת?
הנה הסבר אפשרי: יותר מכול תוכנית שרצה עכשיו זו הייתה אמורה להיות שק ההתעללות האולטימטיבי. כי היא הרי הבן החורג של כוכב נולד ונמאס כבר מההצלחה הזו, והמגלומוניה הזו, ובעיקר מהצביקה הדר הזה שלא יורד מהמסך שלנו, והנה הם שוב תופסים טרמפ על... וכו' וכו'.
אלא שמה לעשות, מדובר בעניין קסום למדי. חמור מזה: מעניין ומלהיב הרבה יותר מגירסת השירה שהולידה אותו. אם לא מבחינה תחרותית, בודאי מבחינה אמנותית.

אולי משום שב"כוכב נולד", סיומם של האודישנים סימן גם את סיומו של החותם האישי וההתכנסות לתוך מנגנון משמים של שירת אמצע הדרך, בואכה שלמי שבת. ואילו כאן, הרעננות והגיוון נשמרים.

ואולי , צריך להודות, זה הכול אישי. עבדכן הנאמן, להלן רוני ג', איך נאמר זאת בצניעות, עניין השירה קצת קטן עליו. לולא חוסר מזל וכמה טעיות אסטרטגיות, לבטח הייתי מפתח קריירת שירה מטאורית. אבל לרקוד? בואו נאמר שבכול פעם שרוני בי ורוני שין עושות את זה, עוברת בי אותה התרגשות מהולה בתמיהה, שחוויתי בצפייה הראשונה במטריקס: איך לעזאזל הן עושות את האפקט הזה?
הקסם הזה של ההיפ הופ לירי, וכול שאר הסגנונות שיואב צפיר המציא בחודשים האחרונים, מפרק את חומת האלטיזם המזוייפת שלי, ממיס אותה לחלוטין. עוד רגע אני שולח אס. אם. אס. עוד דקה אני פורץ לאולפן עם שלט בידי "ליאור שולטטטט!". רונה לי תעשי לי ילד.

עם כל הקושי, צריך להודות: שיחקתם אותה. וכן, גם צביקה בסדר. הנה, הוצאתי את זה.

"נולד לרקוד", שבת, ערוץ 2, 21:00

שי פרטוש ב"נולד לרקוד" יח''צ

כיוון שמדובר בסדרה שהופכת את המציאות על ראשה ושולחת מנהלים לבצע עבודות שחורות באירגונם, נתחיל גם כאן מהסוף: הגימיק הטלוויזיוני הזה עובד מצוין. אם כי לא בטוח שבגלל התמונות אליה הסדרה חתרה.

כמדומני, הרעיון מאחורי הסדרה היה לחשוף את האדם הרגיש שמאחורי המנהל הקשוח. בפועל, גדולתה שהיא מעצבת לפרטי פרטים את מצבו הרגשי של העובד השכיר באשר הוא: עומס, לחץ, שחיקה. פנטזיות על כוס קפה שלא תהיה. כמיהה למיטה שאפשר לשים עליה את הראש באמצע משמרת, שפעם הבטיחו. ועדיין בודקים. אולי מחר יביאו. יסדרו משהו. זה בטיפול.

לא בטוח גם שהתכוונה להיות מסמך של מחאה חברתית סוציאליסטית. בבסיסה היא נוטה להיות קורס מזורז בניהול. צא ולמד, היא אומרת למנהל בית חולים שניידר, איתן שלייפר, איך העסק שלך עובד באמת. והוא, ילד טוב יאכטה במרינה, מבצע בדביקות את המטלה

וחוזר בסוף פרק אל חבריו להנהלה, משפיל ראשו במבוכה: לא תאמינו כמה קשה להיות עובדת ניקיון. לא תאמינו כמה מלחיץ לעשות צינתור. יו דונט סיי.

אבל אחרי שנסגר בית הספר ואחרי שנבדקו שיעורי הבית, אתה נשאר בעיקר עם מנגנון הניצול הגלובלי. מנגנון חזק יותר מטוב לבו ורגישותו של המנהל התורן. "בחזרה לתחתית" מספרת ברגש ובחוכמה את סיפורה של השיטה כולה: הרבה מאוד אנשים, שעושים הרבה מאוד עבודה, בתנאים לא תנאים, על מזבח הוד קדושתה היעילות הכלכלית. חיים של אי נחת מתמדת.

פתגם ישראלי עתיק אומר: מאחורי כל סדרת מקור מצליחה, מסתתר פורמט בריטי מוצלח עוד יותר. אז גם אם "בחזרה לתחתית" היא לא מפגן עוצמה של יצירתיות. גם אם האיפוק והריסון המשובחים שמניעים אותה הן בסה"כ העתקה מהבי.בי.סי, זה עדיין מוצר טלוויזיוני שראוי להשתבח בו. לבלי אינדיד.

"בחזרה לתחתית", יום שבת, ערוץ 8, 20:30