1:0 לאמריקה

ההברקה המרכזית בעונה השלישית של "השיר שלנו" היא התפקיד הנפלא של אושיק לוי. היתר מזכיר יותר מדי את העונות הקודמות

רונן גיל | 11/5/2006 10:49

ויגור רמטכ"ל עם סוכנת שחקנים, ויפנה כוכב טלנובלה מתנחלת מביתה. אין ספק, "השיר שלנו" מרחיבה את אופקיה. תעשיית הטלוויזיה, עד היום פלנטה עצמאית וסגורה, מכירה סוף סוף במדינה כיישות קיימת ומתחככת בה להנאתה. הייתכן שהם רוצים לומר לנו משהו? לנסח תזה אודות יחסי הגומלין שבין המדיה לפוליטיקה?

חס וחלילה, למה לדבר גסויות. הרי זה כל העניין, להשתמש בהכל ולא לומר כלום. לקחת שכאטה בריאה מהתנתקות, מהצבא, ולא להכניס שום דבר לריאות. במודע, כמובן, במודע. הכול במודע.

אז הנה בכול זאת אמירה קטנה משלי: בעונתה השלישית, לפחות לפי ארבעה פרקים ראשונים, השיר שלנו מקרטעת מתמיד כטלנובלנה של תככים וסכינים בגב, מתישה מאוד כמחזמר, מאולצת ומאומצת מדי בקריצות שלה על כל דבר שזז. ואף על פי כן נוע תנוע. כן, היא גם פאן לא קטן. ביום טוב יש לה לפחות שלוש-ארבע יציאות מבריקות. יש לה את אושיק לוי בתפקיד קומי נהדר. מספיק בשביל להעביר שעה נחמדה מול הטלוויזיה.

"השיר שלנו", א-ה, yes ישראלי, 20:20

רן דנקר ואושרי כהן יחצ

הקולנוע ההוליוודי מתבהם, וגם בישראל המצב לא מזהיר

אך סמלי שבשבוע שבו עולה הסדרה על כלום ושום דבר של טמירה ירדני בע"מ, מקרינה אותה "יס" את "שלטון הסדרות". סרט תיעודי אודות הלבלוב המאוחר של הטלוויזיה האמריקאית, שהוקרן כבר לפני יומיים, אבל יחזור לשידור נוסף גם בשישי. כדאי שתעיפו בו מבט.

הבמאי הצרפתי לואיק פריז'ון לא מרים כאן יצירה קולנועית משובחת במיוחד, אבל מאיר היטב בזרקור ממוקד את עיקרי הדברים: היוצרות התהפכו. בעוד הקולנוע ההוליוודי מתבהם והולך, מספק פיצוצים, רעשים ודמויות מקרטון, הטלוויזיה משתכללת. הסיפורים שהיא מספרת מורכבים יותר אנושית, מאתגרים יותר אומנותית. בניגוד גמור, לכאורה, לטבעה כמדיום "שטחי", "מיידי", דווקא היא זו שמנהלת מערכת יחסים מעמיקה וסבלנית עם הלקוחות שלה. דווקא היא זו שמאפשרת ליוצרים עם חזון לעוף חופשי.

והכל, וכאן הנקודה האמיתית למחשבה כשמתרגמים את זה לישראלית מדוברת,

הכל מתרחש כחלק מהסצינה המסחרית. לא בשוליה, לא כאלטרנטיבה, גם לא כי המדינה מחייבת "סוגה עילית". פשוט עסק טהור.

אחרי צפייה בסרט הזה, מתבקשת השוואה כואבת. איפה השירה הטלוויזיונית של "הסופרנוס" ואיפה "השיר שלנו". כן כן, ברור, אצלנו זה מסובך יותר. הרייטינג הגבוה מתורגם לרווח נמוך יחסית ודרמה זה סיפור יקר להפקה . אין מה לדבר, החיים קשים. ועדיין, מנקודת מבטי כצופה, התמונה שעולה מהסיפור האמריקאי ברורה: הטלוויזיה הרב ערוצית שלנו, עם הסדרה וחצי שהיא מרימה פה בשנה, היא כישלון אחד גדול ומהדהד. כישלון ניהולי, שיטתי, אולי רגולטורי, תגידו אתם. קצת קשה לשים את האצבע על מקור הבעיה, אבל כישלון זה ברור.

ביינתים נסתפק ב"דובה". למי שעדיין לא הספיק להכיר, זהו הרמטכ"ל. וחוץ מזה הוא גם קצת אושיק לוי. כולם שם הרי בדיונים-מציאותיים שכאלה. וואלה יופי.

"שלטון הסדרות", yes דוקו, שישי, 20:00