סוף עונת התפוזים

"קטיף אחרון" חיפש לתת גב למתנחלים ולא את היצירה הקולנועית. וגם פרידה מ"דאבל פס"

רונן גיל | 16/5/2006 10:21

אחת התמונות האחרונות של "קטיף אחרון" מתעדת דחפור צה"לי הורס בית בגוש קטיף. הבמאית, מירה לשם, מעמידה את המצלמה כך שהפעולה מקבלת ממד של סצנה מסרט מצויר. הבית נראה כמו תפאורה מקרטון, הדחפור נראה מפלצתי. רמז כנראה לקהות הלב. לחוסר האנושיות שבפעולת הפינוי.

בסצינה הזו, כמו בשאר הסרט, מכוונת המצלמה לסיפור האנושי ומשאירה את הפוליטיקה בצד, אבל רק לכאורה. מהפריים הראשון ברור שהקולנוע של לשם מגוייס. ברגישות, אבל בנחישות. הפרטי תמיד מרמז לציבורי. "הבית", הציר הפיזי והמטאפורי סביבו היא נעה, הוא סלון, מטבח, חממות, היסטוריה משפחתית ארוכת שנים, אבל הוא תמיד גם הבית הלאומי של כולנו, שנרמס בגסות. ומי יודע אם תהיה לו בכלל תקומה.

"על מה אני אגדל את הילדים שלי? איזה ערכים עוד נשארו כאן?" מטיחה נורית הנדל (הבת של ח"כ צבי הנדל) בחייל המפנה. והוא, נוכח נפקד בסצנה, שותק. לשם, כמובן שלא טורחת להשיב במקומו. זה לא סתם "תיעוד אנושי" כמו שניסו למכור לנו בפרומו, זה ויכוח פוליטי. רק שהוא מנוהל במעמד צד אחד.

זה כשלעצמו בסדר. כצופה קולנוע מרענן לראות מדי פעם סרט שמביט על המציאות דרך משקפיים כתומים, גם אם הוא חד צדדי ומניפולטיבי כל כך. אם לגדעון לוי מותר, אז גם לה מותר. השאלה שמטרידה אותי יותר היא מה הערך המוסף של המונולגים האלה מהגוש? האם יש בהם משהו שלא ראינו בזמת אמת בעשרות כתבות טלוויזיה? לא בטוח.

לשם בוחרת אומנם בקו ייחודי ונצמדת לנקודת המבט הנשית של בנות משפחת הנדל, אבל בשום שלב המבט הזה לא מופרד מהשיח הגברי. או מתעמת אתו בדרך כלשהי. כן, היא יודעת לזהות ולהגדיר יפה את הקונפליקט הפנימי הרגיש שבין אידיאולוגיה ופרקטיקה, בין רצון להיאבק בפינוי לבין הצורך להיערך ליום שאחרי. והרי מדובר במילכוד: כל צעד בכיוון השני פוגע בסיכוייו של הראשון. משדר תובסתנות.

אבל המילכוד הזה נשאר סטאטי, ורבלי, היא כמעט ולא מפיחה בו חיים וסיפור. נראה שדחוף לה יותר לתת לדמויות שלה גב בעימות מול כוחות הרשע מאשר לבסס אותן כגיבורות קולנועיות של ממש.

התוצאה היא, למרות היד הבוטחת והכישרון הקולנועי, עוד מסמך שיוסיף לכתומים נקודות במאבק על הנרטיב ההיסטורי ("התנתקות - גירוש או פינוי?"), לא הרבה יותר מזה.

"קטיף אחרון", שני, 22:00, יס דוקו

יוסיף נקודות למתנחלים בנרטיב ההיסטורי. קטיף אחרון. צילום: יח"צ מתוך הסרט

כדורגל טוטאל

"דאבל פאס" של איינשטיין ורוזן, סגרה לפני יומיים את הבאסטה בכבוד עם סיום ליגת העל ושידור "המשחק המרכזי". קרוב לוודאי שהתוכנית של הצמד, הייתה הדבר הכי משודרג שקיבלנו מליגת העל שלנו השנה. פחות ופחות קשקשת, יותר ויותר צבע. כמו שביקשנו.

כתבת הסיכום של העונה הזכירה את היצירתיות השופעת של כתבי ערוץ הספורט. המבט אל הנבחרות הערביות בדרך למונדיאל נתן קונטרה נאה למבט הפנורמי של נדב יעקובי ( למרות

שהיה במקום לעסוק גם בשחיתות שמעיבה על הליגה האיטלקית בימים אילו) ובכלל סיימנו עם טעם טוב בפה. "דאבל פאס" לא המציאה העונה שום דבר חדש. רק הוכיחה שהיא יודעת ממי היא צריכה להעתיק שיעורי בית.

הדברים האלה נכתבים תוך פזילה לתשעה ביוני. כל כך הרבה מילים נשפכו כאן על חוסר הצדק שבתשלום עבור שידורי המונדיאל, הגיע הזמן להעלות שאלה נוספת: והיה ונשלם, האם נזכה לפחות לתמורה הולמת לכספנו?