מחפש וצולל

עם לוק של חנון על, בעיית סמים קשה ולמעלה מ-50 אלבומים, ביל אוונס התווה את הדרך לכל פסנתרני הג'אז שהגיעו אחריו

יהושע בן חמו | 9/1/2006 14:05

כשהייתי בכיתה ו' התחלתי ללמוד פסנתר. היוזמה באה מצידה של אימי, שהאמינה בכל ליבה כי חינוך מוזיקלי הוא תוספת הכרחית לטיפוח הדור הצעיר. לי כמובן, לא היתה כל מילה בנושא. חמש שנים שמרתי את העניין בסודי סודות, והתפללתי שאף אחד לא יראה אותי עם תיק התווים השחור והמפליל בדרכי לביתה של המורה לפסנתר, דבר שישים קץ לתדמיתי הקולית אותה טיפחתי בעמל רב. בין לבין התאמנתי לא מעט, ועם הזמן אפילו נהניתי מעצם הנגינה. האסון ארע בכיתה י'. אחת האורחות בקונצרט התלמידים הדו-שנתי היתה הגברת דויטש, המורה למתמטיקה. למחרת אותו קונצרט, לפני שהטיחה בנו את עינויי הטריגונומטריה הרגילים, סיפרה הגברת כמה נהנתה לשמוע אותי מפליא לנגן סונטה של בטהובן. עבודת תדמית מפרכת של שנים ירדה לטמיון.

כשנתקלתי לראשונה בצילום של הפסנתרן ביל אוונס, נזכרתי באותו ארוע מצמרר; לפחות אני לא משקפופר, ציינתי לעצמי מייד. עם מראה של נשיא אגודת הנרדס' העולמית, או לחילופין יועץ משכנתאות בכיר בבנק לאומי, משדר אוונס הביישן וחסר הביטחון את ההיפך המוחלט מהתדמית המקובלת של אומן ג'אז. ואכן, הוא הרגיש קצת לא במקום ועטף את עצמו בחומת הגנה של סמים, הירואין בהתחלה וקוקאין בהמשך הדרך, דבר שקיצר בסופו של דבר את חייו הסוערים והטרגיים משהו.

אוונס הקליט למעלה מ-50 אלבומים כמוביל, וזכה 5 פעמים בפרס גראמי; הפסנתר שלו יצר אסכולה משל עצמו, "ביל אוונס סטייל". השפעתו על עולם הג'אז ועל הפסנתר היא עצומה: הוא סלל את הדרך לפסנתרנים כמו הרבי הנקוק, צ'יק קוריאה, קית' ג'ארט ומייקל פטרוצ'יאני; שאב את השראתו ממלחינים אימפרסיוניסטים דוגמת דביוסי וראבל, והכניס טאץ' אירופאי רגוע לסצינת ההארד-בופ האופנתית באותם ימים. הוא האמין שכל פסנתרן ג'אז חייב לשלוט בטכניקה והרמוניה, כך שבזמן שהוא מאלתר הוא יוכל לנצל באופן מקסימלי את ההשראה. אוונס עצמו בורך בשני המרכיבים הללו, ומה שנותר לו לעשות זה לעבוד על הטאץ'. לדבריו, הוא עבד קשה כדי להגיע לטא'ץ מאוד מסויים, מדוקדק ומלא בניואנסים; כך בדיוק הוא מאמין שצריך להישמע פסנתר.

אוונס נולד בפליינפילד, ניו-ג'רסי ב-1929. שני הוריו אהבו מוזיקה, כל אחד בדרכו: אימו, בת למהגרים מרוסיה ונוצריה אדוקה, ניגנה בפסנתר ונהגה לבקר בכנסייה ולהאזין לצליליי העוגב; אביו, אלכוהוליסט ממוצא וולשי, בילה את רוב זמנו במגרש הגולף שבבעלותו והאזין לשידורי רדיו. כך אן כך ספג ביל הצעיר הרבה מוזיקה, שתלווה אותו כל חייו, לצד אהבה למשחק הגולף. את שיעוריי המוזיקה הראשונים הוא קיבל בכנסייה, ובגיל 6 החל ללמוד פסנתר. ההורים סברו שכלי נגינה אחד לא מספיק, ואל הפסנתר הצטרפו כינור בשנה שלאחר מכן וחליל, בגיל 13. ההשפעה הראשונה הגיעה מהארי, אחיו הגדול בשנתיים. הארי היה הראשון במשפחת אוונס שלקח שיעוריי פסנתר וביל הצעיר פשוט חיקה את האח הנערץ.

ניצול מקסימלי של ההשראה. אוונס. צילום: ארכיון ארכיון

הוא מתמיד בלימודיו ומתמחה בקומפוזיציה קלאסית. מילגה מאפשרת לו ללמוד באוניברסיטת סאוזן לואיזיאנה, ושם הוא נחשף לג'אז: הוראס סילבר, באד פאוול ונט 'קינג' קול הם השפעותיו המרכזיות. לאחר שירות בצבא, הוא מתחיל להופיע במועדוני ג'אז, ונתקל במפיק אורין קיפניוז מהלייבל "ריברסייד". מכאן מתחילה הקריירה שלו לזרום; הוא מקליט את אלבומו הראשון ב-1956, מתבשל שנתיים ומקליט אלבום נוסף. 1959 היא שנת המפנה: מיילס דייויס מתלהב ומצרף אותו להקלטת האלבום פורץ הדרך "Kind of Blue", לצידם של ג'ון קולטריין וקאנונבול אדרלי. דייוויס: "ביל הוא מסוג הנגנים, שבשעה שאתה מנגן במחיצתו, הוא יודע מאיפה להתחיל ולאן להגיע, אבל לוקח אותך רחוק יותר. אתה מרגיש את זה בתת- הכרתך, וזה גורם לך ולכל הנגנים לנגן טוב יותר".

האלבום הופך את אוונס הביישן לאחד מהפיגורת החשובות בגא'ז, אבל ההצלחה לא באה לו בקלות. אוונס: "אני צריך לעבוד מאוד קשה ולהעביר המון זמן בחיפושים, לצלול ולדלות, לפני שאני מצליח להשיג משהו. עדיף לי לעבוד על קטע אחד במשך יותר מ-24 שעות, מאשר על 24 קטעים שונים במשך שעה אחת". הוא מנגן עם כולם, מקליט ומופיע בלי סוף; מקים את אחד מהרכביי הטריו המפורסמים בעולם הג'אז, ובמקביל משתתף בסשנים רבים ושונים כסייד-מן. הוא אף משתמש בטכניקת הקלטה רב-ערוצית, ומקליט את עצמו בשניים או שלושה פסנתרים בו זמנית. לצד ההצלחה מתחילה אצלו בעיית סמים לא פשוטה. הוא החל להשתמש מתישהו בסוף שנות ה-50; ב-62'

הוא עמוק בפנים. אשתו אליין מכורה אף היא, השניים מלווים כסף מכל מי שאפשר, וחיים בדירה מוזנחת שנותקה מזרם החשמל ומקו הטלפון.

בסוף אותה שנה הוא חותם בחברה גדולה יותר, "וורב", מחזיר חובות ומנסה להגיע לשליטה במצב. הוא ממשיך ליצור ללא לאות, אבל ב-1970 פוקדת אותו טרגדיה; אליין שמה קץ לחייה. הוא נופל שוב להירואין, והפעם נכנס לתוכנית גמילה מוצלחת שתותיר אותו נקי למשך העשור שיגיע. הוא מתחתן בשנית, מביא ילד לעולם, וממשיך ליצור, אם כי יותר בנחת. שנת חייו האחרונה מביאה עימה טרגדיה נוספת: אחיו האהוב הארי נפטר בפתאומיות. הוא שוקע בהתמכרות חדשה - הפעם קוקאין, סם "בטוח", היי סוסאייטי סטייל. ב-15.9.80 הוא סובל מכאבים עזים בביטנו, מוחש אל חדר המיון, ונפטר בו ביום, בגיל 51.

האלבום "Portrait in Jazz" הוקלט בדצמבר 1959. הרכב הטריו אותו מוביל אוונס כולל את הבסיסט סקוט לה-פארו (שנספה בתאונת דרכים בקיץ 61'; טרגדיה נוספת שפקדה את אוונס) והמתופף פול מואושן. אוונס שינה את תפישת העולם של נגינה בטריו; לכל אחד מהנגנים תפקיד בעל משקל שווה, בניגוד למקובל עד אז - פסנתרן מוביל המלווה ברית'ם סקשן תומך. בדיסק 11 קטעים לא ארוכים - 8 סטנדרטים לצד 3 לחנים מקוריים. הפסנתר של אוונס מלא בליריות ורגישות יוצאת דופן, ביחד עם סווינג זורם, ויופי מהורהר שמתגלה עם כל צליל. התחושה עם שמיעת הדיסק היא של מועדון אינטימי; כמעט אפשר לשמוע את שקשוק כוסות המשקה. גשם זלעפות יורד בחוץ אבל בפנים שורר שקט מהפנט, מלא ביראת כבוד למוזיקה. "עלי שלכת" הקלאסי זוכה כאן לביצוע מעניין: הפסנתר והבס מחליפים תפקידים, התיפוף מאוד לא קונבנציונאלי; מושיב את הכל בסווינג סוער, עובר לליטוף במברשות ומשתתק מדי פעם, והכל זורם בנעימות מאופקת. שאר הקטעים ממשיכים באותה רוח, וירטואוזיות של שלושת הנגנים היוצרת מכלול מענג, שתופש אותך לאט, אבל בטוח. אלבום מצויין ללכת איתו לישון - חלומות נעימים מובטחים.