 |
/images/archive/gallery/317/916.jpg ג'וליאן ''קאנונבול'' אדרלי
 |
|
|
|
|
| והפעם Somethin' Else: אלבום מרענן ונעים של סקסופוניסט cannonball |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ערן רובינפלד
14/6/2005 12:25 |
|
|
|
|
|
|
|
Cannonball Adderley ,"Somethin' Else" 43:56
היה זה ג'ון לנון שאמר פעם, (רגע, לא יאיר לפיד? אני קצת מבולבל) שהחיים
זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן משהו אחר.
קחו למשל את הסקסופוניסט ג'וליאן "קאנונבול" אדרלי: נתחיל מזה שהשם 'קאנונבול' שפירושו פגז הוא שיבוש של "קאניבל", כינוי שהודבק לו בזמן נעוריו בשל תיאבונו הבריא, ללא קשר לסגנון נגינתו. אדרלי (1928-1975), יליד טמפה, פלורידה, התחיל כחצוצרן, מהר מאד הוא עבר לסקסופון אלט, (סקסופון מעט קטן יותר מהטנור המוכר, הצליל שלו גבוה יותר ופחות בשרני), והושפע בסגנון נגינתו מצ'ארלי פרקר ומלסטר יאנג. הוא הקים חמישייה שכללה בין השאר את אחיו נאט, נגן הקורנית (סוג של חצוצרה). למחייתו עבד בבית ספר תיכון, שם כיהן כמנהל מוזיקלי של תזמורת בית הספר.
במהלך חופשת הקיץ של שנת 1955 הגיע אדרלי לניו יורק. רצה המקרה ובאחד ממועדוני הג'ז בעיר לא הגיע לעבודה סקסופוניסט הבית, ואדרלי הוזמן לאודישן כדי להחליפו. מנהיג ההרכב שהופיע באותו מועדון, בסיסט שחצן (ומצויין) בשם אוסקר פטיפורד זילזל בנגן הלא מוכר, החליט להעמיד אותו על מקומו ובחן אותו בנגינת קטע מסובך במיוחד; אדרלי, ברוב מרץ וכישרון ענה לו בסולו שנהיה לשיחת היום בעיר, הפך אותו במהרה לנגן מבוקש, והוביל אותו לתחילתה של קריירה מפוארת שנמשכה שנים רבות. הוא פיתח סגנון משלו, עם צליל בריא ומלא שמחת חיים, ויכולת אילתור מרשימה בזריזותה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
תיאבון בריא.
|
|
|
 |
|
 |
|
. . .
|
|
|
 |
|
|
|
שנתיים מאוחר יותר קיבל אדרלי הזדמנות לנגן בהרכב המיתולוגי שכלל את החצוצרן מיילס דייויס והכוכב לעתיד ג'ון קולטריין בסקסופון טנור. שנה מאוחר יותר יקליטו ביחד את אחד האלבומים המפורסמים והנמכרים בג'ז, "Kind of Blue". ההקלטה של "Somethin' Else", מפורסמת לא פחות, כמעט ולא יצאה לפועל.
דייויס, שהיווה לאדרלי מעין מורה דרך, יעץ לו לא לחתום בשום פנים ואופן בחברת "בלו נואוט" (דייויס היה חתום בחברת קולמביה). אדרלי עשה ההיפך, ופנה לאלפרד ליאון, מפיקה ומייסדה של החברה. ליאון חיבר אותו עם המתופף ארט בלייקי, מנביאי ההארד-בופ, סגנון שחיבר את הג'ז המסורתי עם סול ובלוז; הפסנתרן הנק ג'ונס, נגן שהגיע ממסורת הסווינג ואמן ה"אנדרסטייטמנט"; והבסיסט סם ג'ונס, אותו הכיר אדרלי משנותיו בפלורידה (אין קשר משפחתי להנק).
אדרלי הביא איתו את דייויס איש הקול ג'ז, וב-9 במרץ 1958 נכנסו כולם לאולפן והתחילו להקליט. החיבור בין החמישה שהגיעו כל אחד מאסכולה אחרת, יצר משהו חדש וחד פעמי. ג'ז מאוד רגוע, זורם ורענן, עם מלודיות ברורות ואלתורים מענגים, סולואים נפלאים של חצוצרה, סקסופון ופסנתר, כאשר כל אחד מקבל את הזמן שלו ואת המקום שלו ליצירת אחד התקליטים ההכרחיים בכל תקליטיית ג'ז.
לא תהיה זו הגזמה לכנות את הרצועה הפותחת, "עלי שלכת" כמאסטרפיס. אמנם אני מעט משוחד, כי מדובר באחד השירים האהובים עלי ביותר (הביצוע של איב מונטן, זה עם הדיבור בהתחלה הוא המושלם לטעמי), אבל הגרסה בדיסק הזה מענגת וקולית במיוחד. החצוצרה בעלת הצליל הכל כך אפייני לדייויס, הסקסופון הפיוטי של אדרלי בעל הצליל הדשן, הפסנתר המעודן של ג'ונס, וכל זה עם הרית'ם סקשן בהנהגתו של בלייקי, פשוט, תענוג לאזניים. ידידה טובה שלי טוענת ש"עלי שלכת" נשמע כמו מוזיקה של חתונות. אני מאחל לה ולכל חתן וכלה בעולם להקה שתנגן ככה בחתונה שלהם. והסאונד, הסאונד: איך הצליחו להקליט בכזאת איכות לפני חמישים שנה?
הרצועה הבאה, "Love For Sale", סטנדרט משובב נפש של קול פורטר מתחילה בנגינת פסנתר. הנק ג'ונס מהרהר על הקלידים, ואז פורצת יחידת הקצב, בס-תופים מדוייק והחלטי בגרוב שמזמין את החצוצרה המאופקת של מיילס האחד והיחיד, אחר כך את הסקסופון הדשן של אדרלי, והכל עטוף בפסנתר עדין שצובע את הכל.
בקיצור, מדובר באלבום קלאסי, כזה שצריך להיות בכל בית, גם לכאלה שלא ממש בקטע של הג'ז. ואם אתם בעניין – קיבלתם אלבום מרענן ונעים, כזה שאף פעם לא יתיישן או ימאס, ותמיד אפשר לגלות בו משהו חדש.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
