מוטב מאוחר מאשר אף פעם
אסף שניידר מברך על הליכתה של "חברים" ומזהיר הורים צעירים מערוץ "קרטון נטוורק"
מה באמת קורה במשולש ברמודה, איך בנו את הפירמידות, "חברים." גבירותיי ורבותיי, תעלומה. אין
סיכוי לפענח. לפחות בלי לשלוף מהבוידעם תיאוריות הזויות על חייזרים. כנראה שהערב של קשת היה אתמול חגיגה למאות אלפי צופים מבסוטים. לאורך כל העונה האחרונה של "חברים," גרפו ששת האהבלים אחוזי צפייה משובחים יחסית לשעה המאוחרת. אין סיבה שזה לא חזר על עצמו אמש, עם שידור צמד הפרקים האחרונים לגמרי ובהחלט. בטח ובטח, כששני הפרקים שימשו כדרך נוחה להמתין בכסיסת ציפורניים (נניח שבאמת יש שם בחוץ אנשים כאלה, חוץ מרביב דרוקר, רינה מצליח ובועז שפירא) עד לפרסום תוצאות הקרב ביבי-שרון.
עשר עונות עקבו עשרות מיליוני מכורים אחרי המעללים הבקושי חצי מצחיקים של ההיא מהתספורת רייצ'ל, ההוא ממילי אביטל, ו... נו, עזבו, אתם מכירים את ארבעת הניג'סים האחרים. עם הצלחה כזאת לא מתווכחים, רק מניפים את הידיים לצדדים במחווה של חוסר אמונה וייאוש קיומי. לך תבנה עולם עם אנושות כזו.
ממש, אבל ממש לא ברור מה קרה פה. חברים נראתה תמיד כמו בת דודה פיסחת ונטולת אינטליגנציה רגשית של סיינפלד. גם היא דשה עמוקות בכלום, רק - הו, כמה פילוסופי - כאן הכלום לא היה משל לכלום. וההומור היה תמצית הדליחות הסיט-קומית מהרגע הראשון, ועד סצינת הנעילה האחרונה.
צרור אחר צרור של פאנץ' ליינים אפרוריים, שהונדסו על ידי מיטב המוחות של התעשייה האמריקנית, כך שיגרמו לעווית גיחוך בלתי רצונית אצל 83 אחוז מהצופים. שני "הו מיי גוד,"! שלושה פילבולי עיניים - זה כל מה שהיה צריך כדי לגרום למכונה שפולטת צחוקים מסונתזים של קהל לצאת מכליה. הגלגל"צ של קומדיית המצבים.

אד, אד ואדי, קרטון נטוורק
בטוח שבאלפי בתים התמונה הזאת חוזרת על עצמה מדי יום: שמונה בערב, ואות הסיום של שידורי הופ! קטנטנים נמוג. על המסך כבר נוחרים בנחת העפיפון והעכברון שצרובים מגיל אפס בתודעתו של כל תינוק ישראלי. עוד מעט גם הם יגורשו לטובת הכינורות המנסרים של ערוץ מיוזיק.
בעיה, בעיה גדולה. כי שמונה בערב לא עושה רושם מיוחד על פעוטות המאה ה?,21-? הם צריכים לגרור לפחות עוד שעה לפני שהם יקראו לזה יום ויתאפסנו במיטה. ובמשפחות שבהן לא מתפשרים על חינוך, כלומר מרימים ידיים ונותנים לאבולוציה לעשות את שלה, המשמעות היא אחת: יאללה, להעביר ערוץ.
על קרטון נטוורק יש לי, בדרך כלל, רק מילים טובות. להיות מוטל כזומבי בשעות הקטנות של הלילה מול ריצודי טום וג'רי או היבהובי פלינטסטונס זאת, בעיניי,
יש ארצות שבהן נותנים לילדים חלב ועוגיות, לוחשים באוזנם שיר ערש חרישי, ומסתלקים ברברס מהחדר. ויש מקומות, אוי לבושה, שבהם מקדמים את בוא הלילה כשברקע אנימציה מכוערת, קולות צורמים וצווחניים, אלימות נטולת הומור ורשע, הרבה רשע.
מבדיקת מדגם מייצג (ילד אחד זה מספיק טוב?) עולה מסקנה מדעית ברורה: כאן לומדים בכיף על מכות, יריקות וקללות באנגלית. כמי שרואה בסאות'פרק חומר חובה לבני שנה, אני לא מאמין שהשורות האלה מתקלדות לי: תעשו לעצמכם טובה ותרחיקו את הילדים מהגועל הזה.
