האידיוטית האסטרטגית
בעידן שבו כל בלוגר רוצה ויכול להיות חתום על פרסום שמעורר הד בעולם, גם סיפור קטן יחסית הופך לכדור שלג שגדל לממדי ענק
ההסתבכות שטמן בחובו הרב"ט האסטרטגי נבעה, ברובה, מהסביבה הרוויה בתקשורת. ההנחה הייתה שצילומים של חייל מתענה בשבי, למשל, יגרמו ללחץ ציבורי כבד לצאת לפעולת נקם. ופעולה כזאת עלולה להסתיים בפגיעה באוכלוסייה אזרחית שתצולם, תופץ ברשתות הבינלאומיות ותגרום למבוכה וללחץ מדיני. כל זה היה נכון לעולם שבו פועלת התקשורת הממוסדת, הוותיקה, שלוקח לה זמן להגיב, ושפרסומיה עוברים מסננים מסוימים כמו בדיקת עובדות ולקיחת תגובות. אך העולם הזה כבר אינו רלוונטי, ובעולם החדש משגשג האוויל האסטרטגי.
זרימת המידע בפרשת החיילת לשעבר עדן אברג'ל היא תהליך מרתק. אברג'ל נטולת המודעות העלתה בגאווה את צילומיה הדוחים אל דף הפייסבוק שלה, שאפילו לא טרחה לחסום בפני מי שאינם חבריה. הבלוג "סחים, הם בכל מקום", שמלגלג על המיינסטרים הישראלי הבזוי בעיניו, גילה את הצילומים וחגג עליהם.
בלוגרים אחרים, רובם חברים אישיים או חבריהם לסצנה של אלה שעומדים מאחורי "סחים", התייחסו לצילומים בתוך דקות. חלקם עיתונאים ותיקים וטובים שבגלל התהליכים הרעים שעוברים על מפת התקשורת המקומית, בייחוד בתקשורת המודפסת, נאלצו למצוא לעצמם ערוצי ביטוי אלטרנטיביים.
כמה מהם כותבים בלוגים רהוטים באנגלית, שבהם הם מנתחים לעומק וברצינות את צרותיה הפוליטיות והמדיניות של ישראל. הם מרושתים חברתית ומקצועית, ולא רק באינטרנט. פרסומיהם כבר צוטטו בעבר במכובדים שבכלי התקשורת העולמיים. כאשר הם מודיעים שכתבו פוסט (המקבילה הבלוגית לטור או כתבה) ברשתות החברתיות השונות כמו "טוויטר", זה עניין של שניות, לא דקות, עד שעורכים ברשת CNN, ב-SKY הבריטית, ב"ניו יורק טיימס" או ב"גרדיאן" ישימו לב לסיפור.
זהו כדור שלג שתופח לממדי ענק מיידית, מלובה על ידי אותו יצר עיתונאי ישן: הרצון להיות חתום על פרסום שמעורר הד. זה לא השתנה. רק שעכשיו אנחנו מדברים לא על כמה עשרות כלי תקשורת שטורחים להמתין לתגובתו (העילגת) של הדובר הישראלי התורן, אלא על מיליונים. התקשורת היא אותה תקשורת, רק שעכשיו כל שורת סטטוס שנונה ב"פייסבוק", כל עדכון ב"טוויטר", הוא עיתונאי זר. לא סתם עיתונאי
האוויל האסטרטגי לא מודע לכל זה. מותר לו, הוא אוויל. השאלה היא מתי צה"ל יקלוט שהוא חייב להיות מודע לזה. שהתקופה שבה חיילים כתבו בגלויות נרגשות למשפחה ש"הם נמצאים אי שם", וגם זה צונזר להם בטוש שחור, כבר לא עמנו. שהוא חייב להיות מסוגל להשתלט על חייליו, למשמע אותם.
הסביבה התקשורתית שונה, אך הכלים יכולים להיות ישנים. הרי אין אפשרות לשלוט על הצילומים שחיילים מעלים לרשת. יש אפשרות לחנך. וצה"ל תמיד התגאה בתפקיד החינוכי שלו. זה מתחיל מהדברים הבסיסיים ביותר. יש עצירים? לחיילים שאינם קשורים למבצע אין מה לחפש לידם. חנכו את המפקדים הזוטרים, או הענישו אותם. יש עצירים מבוגרים, בגילם של הורי החיילים, שכנראה אינם ארכי-מחבלים? אל תשפילו אותם. יש חיילים אווילים? תעשו מהם בני אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם