שוקולד חלב
בשביל להמציא מחדש את ווילי וונקה, ג'וני דפ לבש צורה אנדרוגינית, חיוורת ונוירוטית. בקיצור, הפך למייקל ג'קסון
ההתחלה היא מקום טוב להתחיל בו: אחרי שצ'רלי (פרדי היימור, שמרגש לא פחות ממה שהיה ב"למצוא את ארץ לעולם לא") וארבעת הילדים הנוראים נכנסו בשערי מפעל השוקולד של ווילי וונקה, ניצבת הקבוצה מול מבנה הכניסה וממתינה למארח. במקום זה מוסטים הווילונות וקונסטרוקציה שלמה של בובות מרקדות ומזמרות שרה שיר הלל לווילי וונקה. החבורה מביטה בספקטקל משועשעת. רק שלפתע מתחילות הבובות להסתובב מהר מדי ולעלות באש. הפלסטיק שלהן מותך, עיניהם פוקעות ונופלות החוצה, איבריהן נשמטים והמוסיקה מזדייפת לה עד הפייד אאוט. ווילי וונקה מבסוט אש.
אחרי הסצנה הזו כבר אפשר להירגע – טים ברטון בהחלט לא בא לגזור קופונים על גרסה ממוחשבת למשהו מוכר וידוע, הוא בא בקריאה שונה, כזו שמתאימה לקו המורבידי הכללי שלו. כמו הבובות המותכות, כך גם הסרט, נע תמיד על הקו בין התמים לבין הסוטה. החוויה שעוברת על הצופה היא אסתטית, על פניו ילדותית, אבל טעם הלוואי שלה מאוד מאוד ביזארי. וזה ההבדל העיקרי בין שני הסרטים, וגם מה שמצדיק גירסה מחודשת ל"צ'רלי והשוקולדה". בעוד שהראשון היה סרט ילדים מקסים וחמוד, "צ'רלי בממלכת השוקולד" הוא סרט של טים ברטון. במבט ראשון הוא נראה מקסים ותואם עוללים, במבט שני הוא כבר נראה לגמרי פרוורטי.
העלילה, חוץ מכמה תוספות ביוגרפיות לווילי וונקה, זהה לזו של הסרט הראשון, אבל האינטרפטציה שונה לחלוטין. בשעה שווילי וונקה המקורי - ג'ין וויילדר - היה מעין משיגנע מצחיקול ששמח לארח, הרי שג'וני דפ הוא סוג של חבר מכוכב אחר. במנייריזם שיכול לעבור אך ורק אצל דפ, מצליח הפלא האמריקאי לפרשן את ווילי וונקה ככל דבר חוץ מדוד חובב ילדים. אולי דווקא
בין אם הג'קסוניות הגיעה לתמהיל במקרה או בכוונה, היא יושבת שם פיקס. אבל בניגוד לג'קסון, כפי שהסביר גם ג'וני דפ כשנדרש לשאלה, ווילי וונקה דווקא ממש לא אוהב ילדים. אין לו סבלנות אליהם ובטח שאין לו שום רצון ליצור איתם איזשהו מגע פיזי. וזה בדיוק מה שנותן לדמות את הכוח שלה - העובדה שהיא לא חיקוי סטייל "ארץ נהדרת" של ג'קסון, אלא טוויסט דמיוני לגמרי על המחוות שלו.
זה מה שהופך את ווילי וונקה של דפ ליותר מחיקוי אינטרטקסטואלי ריק ומאגניב. דפ לוקח את המוזרות המובנית של וונקה ואת המחוות המבלבלות של ג'קסון, ובורא דמות שקשה לשים עליה את האצבע. יש בזה סוג של גאונות - אם אתה רוצה ליצור עמימות וטשטוש גבולות, מייקל ג'קסון הוא מודל מעולה.
ווילי וונקה 2005 הוא אמנם הנכס העיקרי של "צ'רלי בממלכת השוקולד", אבל גם כל אחד מהאספקטים האחרים מדוייקים עד שלמות מטרידה. את האומפה לומפס הכתומים והחמודים החליפו 165 שכפולים של הגמד דיפ רוי, לבוש כחברי קראפטוורק בהופעה, ונטול הבעות פנים. השירים הפכו, תחת ידיו של דני אלפמן כמובן, מהמנוני עבודה עם טוויסט לקריפיות מתוזמרת היטב. ואפילו הילדים, הדוחים מלכתחילה, לקחו תפנית לנקודת הקיצון.
אבל מעבר למדד הכיפיות הגבוה מאוד, מאכלס הסרט עוד תרומה חשובה לא פחות, והפעם בשדה התקדימים הקולנועיים: לטים ברטון מגיע שאפו עצום לא רק על ביצוע מעולה לסיפור נהדר, אלא על ביצוע מחודש שלא כולל, כמו כל הרימייקים בשנים האחרונות, את אותו הדבר בדיוק, אבל הפעם ממוחשב ונקי יותר (מי אמר "מלחמת העולמות"?). ברטון, באקט של עמידה מופלאה כנגד רוח הזמן, אפילו בנה את התפאורות באולפן, ולא כיסה הכל במסך אינסופי של אפקטים ממוחשבים. הוא ניגש שוב ל"צ'רלי והשוקולדה" פשוט כי הבין את הספר אחרת ממל סטיוארט, ולא בגלל שב-30 השנה שעברו בנו יופי של מחשבים ולא היה לו כוח לחפש סיפור חדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
