המכשף, הזקנה ויותר מדי אנשים
תמר גלזרמן פיהקה מול "הטירה הנעה", דגימה אנושית מדי ונטולת יצורים מסריטים של יוצר "המסע המופלא"
יכול מאוד להיות שאם מבקרי הקולנוע של ה"ניו-יורק טיימס", לדוגמה ("סליחה דיסני ופיקסאר, מאסטר האנימציה מיאזיקי מחסל כל מתחרה"), היו צופים באותו מייקינג אוף, הם היו מגיעים בדיוק לאותה מסקנה - אחרי הכל, יש משהו מאוד מרשים בציור ידני בעידן ממוחשב, שחוסך לצופה את המחשבה על תוכנת המחשב העילאית שהשתפרה כל כך מאז "צעצעוע של סיפור".
מן הסתם, מיאזאקי הוא לא היחיד שעדיין מצייר ביד - כל תעשיית האנימה משתמשת בטכניקה הזו - מיאזאקי הוא פשוט היחיד שבאמת הצליח לחדור למערב. גם צופים שלא ראו קלאסיקות אנימה כמו "אקירה", למשל, ראו את "המסע המופלא" או את "הנסיכה מונונוקי". בתור השגריר הפעיל ביותר של האנימה במערב, והיוצר הרווחי ביותר ביפן, מפזר סביבו מיאזאקי אווירת קונצנזוס שמקשה קצת לראות את הסרטים שלו כמו שהם. שזה אומר, במקרה של "הטירה הנעה", משעממים לאללה.
הקליקו כאן לקליפ של שיר הנושא מתוך הסרט
"הטירה הנעה" מספר על כובענית צעירה שפוגשת במכשף חתיך ומסתורי לאחר צהריים של כיף וריחוף מעל שמי העיר. מכשפת הביצות, שצופה במאורע, רוצה לאיים על המכשף הצעיר והמתחרה ומטילה על הגיבורה כישוף אכזרי - היא הופכת אותה לזקנה בת שמונים. עכשיו, עם ראומטיזם וורידים ברגליים, צריכה הגיבורה למצוא את המכשף, שחי בטירה נעה, ולהיפטר מהקמטים. הסיפור מתבסס על ספרה של הבריטית דיאנה ויין ג'ונס, ומשם אולי מתחילות הבעיות.
בני אדם מערביים, לבושים בבגדים מערביים וצועדים במבנים מערביים, נראים מאוד מאוד מוזר כשהם מדברים דווקא ביפנית. בין אם זה תקין פוליטית ובין אם לאו, האוזן והעין המערבית, שרק עכשיו לומדת לוותר על אנגלית בסרטים שאינם מתרחשים באזורים אנגלוסקסים, עדיין רחוקה מלהיות מוכנה לקבל את יורקשייר ביפנית.
אבל הבעיה היא לא רק תרבותית, היא גם אסתטית. מיאזאקי לא מתמקד ביתרונות שלו ושל המדיום שהוא פועל בו בסרט הזה. גדולתו של מיאזאקי, והסיבה להצלחה הכבירה שלו, לא קשורה לטכניקות ציור ולעולם מתחדש שמבקש קצת אולד פשן - היא קשורה לעובדה שהוא יודע לתת לדמיונו דרור כמו שאף אנימטור אחד לא יודע, ושהוא זה שממציא את היצורים הקיצוניים ביותר.
ואותם יצורים, עטרת ראשו של מיאזאקי,
ב"הטירה הנעה" חסרים המאפיינים שהפכו את "הנסיכה מונונוקי", למשל, לסרט הקסום שהוא: היצורים נפקדים וחשוב מכך, גם ההיגיון הפנימי נעדר. המחצית השנייה של הסרט כאוטית לחלוטין, ולא במובן החופשי והמרענן אלא במובן שקשה מאוד להבין מה רוצים מאיתנו. ובאותם רגעים משמימים, עת נעה הגיבורה הלוך ושוב בין זקנה לנעורים, והמכשף הופך לציפור בסצינות שמאוד מזכירות את סדרת הילדות "נצי הכסף", מתפנה הצופה להיזכר באותו דוקמנטרי מרשים, לתהות לגבי עתיד האנימציה הידנית, להרהר בפערים בין-תרבותיים ולעשות את כל מה שלא אמורים לעשות במהלך "סרט שהוא פלא אורגני, בלתי צפוי באופן נפלא ומסעיר בהמצאותיו" ("הווילג' וויס").
נא להמתין לטעינת התגובות
