בוקר בתחת שלי
"ורנון גוד ליטל", ספר נוסף על טבח בתיכון אמריקאי, נע בין וולגריות שלא מצליחה לרגש ובין תיזות לעוסות לעייפה
על פניו, נראה הגיוני להשוות בין "ורנון גוד ליטל" ל"חייבים לדבר על קווין" - שני ספרים חדשים שבמרכזם טבח בבית ספר תיכון. רק שבעת ש"חייבים לדבר על קווין" מדבר על אדם אחד, "ורנון גוד ליטל" מנסה לדבר על החברה האמריקאית כולה פלוס תקשורת עוינת. פחות מעניין אותו האיך והמה של האלימות, ויותר איך זה מצטלם ומי מוכר איזה לוקש למי.
ורנון גרגורי ליטל הוא נער בן 16 מעיירה שכוחת אל בטקסס שנקלע לגיהנום אחרי שחברו הטוב - מקסיקני הומו עם 12 אצבעות - יורה בכמה מחבריו לכיתה. ורנון, שלמעשה לא היה קשור בכלל לטבח, מוצא עצמו ממתין למשפט, רק בגלל שהרוצח כבר מת ואי אפשר להרוג אותו שוב. מכאן לשם נכנסת התקשורת לסחררה שנגמרת בכל מיני סיטואציות מקאבריות כמו ריאליטי אגף הנידונים למוות. מי שמקבל הכי מעט קולות מחושמל ראשון. וורנון, שמוצא עצמו שעיר לאלף אלפי עזאזלים, לא עושה יותר מדי חוץ מלקלל.
אבל הוא מקלל הרבה. המחצית הראשונה של הספר כוללת את המילה "תחת" לפחות פעמיים בעמוד, ארוחה מתוארת כך ש"הבשר נשאב בין שפתיה כמו חרא שחוזר לחור", ושכונות העיר מסווגות על פי סוג התחתונים הרווח בהם.
הגיבורים לא פחות דוחים מגושי קקה, וגם לא יותר אינטליגנטים. מה שהופך את הספר, שבבסיסו סיטואציה מעניינת, ללא יותר מגרוטסקה שמוציאה את התיאבון. במחצית הראשונה של הספר טובעות היומרות הסאטיריות של די.בי.סי פייר בחבית זיעה ברוטב ברביקיו, והתוצאה היא משהו וולגרי מכדי להיות באמת עוקצני. הדמויות כל כך מטומטמות ומגעילות, עד שהן לא באמת מזיזות שום דבר לאיש. כאילו למישהו ממש אכפת איזו פלסטלינה מנצחת ב"סלבריטי דת מאץ'" ב-MTV.
ורנןו גוד ליטל עטיפת ספר
אבל הבעיה היא לא רק הבהמיות של המטאפורות, אלא גם שכמטרה לחוכא ואיטלולא עומד בן אדם נלעג בין כה – הרד-נק הטמבל שמדשדש לו באזור קו העוני פינת הטריילר פארק. אנחנו כבר יודעים שהוא בור, עילג, אלים. ואסור לשכוח שמן. לא מצחיק לצחוק עליו, וסאטירה טובה לא דורכת על מי שבין כה נמצא על השלב התחתון של הסולם. זה לא עניין מוסרי, זה עניין הומוריסטי.
אבל לקראת אמצע הספר מתחיל להיות טיפה יותר הגיוני ש"ורנון גוד ליטל" זכה בפרס בוקר, תורגם כבר ל-30 שפות ומעובד לסרט ברגעים אלו ממש (הימור שלי – דני בויל יביים). אם כי עדיין, יש להודות, די מוגזם. וההסבר הוא שוורנון, אחרי קפיצה עלילתית של חודשיים, מפסיק לקלל ומוציא את הראש מהתחת. ואז נגלה מספר
די.בי.סי פייר, נרקומן ועבריין לשעבר עם שם עט היתולי (DBC - dirty but clean), מכוון גבוהה גבוהה, ורק מעמיד פנים שהוא עושה את זה דרך הביבים. היומרה שלו - הנמשל אם תרצו - ברור מדי עוד לפני הרפרנס האנאלי הראשון. וגם התיזה שלו היא לא משהו שעוד לא קראנו. וואלה, התקשורת היא מניפולטיבית ואמריקה של הדרום, מעמד הפועלים מינוס, היא מקום נבער עם ריח של נודים. יה ביוויס, קול.
"ורנון גוד ליטל", די.בי.סי פייר, תרגום: אמנון כץ, הוצאת מטר, 288 עמ'
עדכון אחרון : 15/8/2005 11:37
נא להמתין לטעינת התגובות
