נולד עם אבק שריפה בפה
"חייבים לדבר על קווין" חופר ללא רחם במבנים המשפחתיים שמקיפים נער שטובח בבני כיתתו
"חייבים לדבר על קווין" (סאגה), הוא לא הזרקור התרבותי הראשון שמופנה למקרי הטבח בתיכונים האמריקאיים. על קצה המזלג: דאגלאס קופלנד כתב ב- 99' את "!Hey Nostradamus”, גאס ואן סנט צילם את "אלפנט" ומייקל מור עשה יח"צ מטורף עם "באולינג לקולומביין". אבל בעוד גאס ואן סנט הסתפק באסתטיזציה ריקה, וקופלנד ומור בסך הכל השתמשו בנושא כמקפצה לדיון אחר - מצליחה ליונל שרייבר ב"חייבים לדבר על קווין", לתפוס את המפלצת בסנטר ולהסתכל לה ישר בעיניים. וזו עבודה לא קלה שכרוכה באחריות כבדה, מפני שכבר מזמן לא מדובר רק בקולומביין. עד עכשיו התרחשו, בארצות הברית לבד, יותר משלושים מקרי טבח, והילדים מתחילים לרצוח כבר בגיל אחד עשרה.
זמן המסך המכובד שמקבל נושא הטבח בתיכונים בחדשות העולמיות ובקולנוע מושך לשני כיוונים. האחד הוא השאלות החברתיות ההכרחיות שהוא מעלה לגבי נשק, כלכלה ורווחה. השני - והאטרקטיבי מביניהם - הוא העיסוק חטטני שהוא פותח בתחום שפירנס הרבה סרטי אימה – עולמם של הילדים הרעים. ילדי התירס האמיתיים, בניו החיים והכלואים של כפר הארורים. מצד שני, כל קורא עיתונים מעורב יאמר שאסור להגרר למיסטיפיקציה של תופעה שיש לה סיבה חברתית - ההורים. בין אם הרוצחים הם בני טובים מהרצליה או פסיכופט מאלאבאמה, השאלות שהם מעוררים דומות מאוד לשאלות שמעוררת גאולה עמיר. ובדיוק על הקו הזה, בין אחריות הורית טוטאלית לאמונה ברוע מולד, מתקיים הרומאן עוכר השלווה "חייבים לדבר על קווין".
ליונל שרייבר, פובליצסטית וסופרת אמריקאית, מגוללת את המונולוג של אווה חאצ'אטוריאן, אשת עסקים מצליחה וכותבת מדריכי נסיעות, אחרי שבנה, קווין, טבח תשעה מחבריו לשכבה. את הסיפור שלה היא מספרת במכתבים לבעלה הנעדר פרנקלין. מתוך בידוד חברתי ורגשי מתארת אווה, מקרה אחר מקרה, את תולדות הקשר המעורער שלה עם קווין החל מיומו הראשון. היא מתארת את בנה כמי שנולד עם אקדח טעון בראש, ורק לקח לו כמה שנים לכוון אותו לכיוון הרצוי. היא מספרת על ילד חכם, אדיש וסאדיסט, שמתעורר לחיים רק כשהוא מצליח להכאיב. בניגוד לאווה, הבדלנית והביקורתית, בעלה הוא נער פוסטר למוסד המשפחה, ובעת שהיא נתונה תחת מתקפה אין סופית של בנה, הוא מצליח להדחיק ולהשתיק את שלל האורות האדומים שמהבהבים בבית.
תופס את המפלצת בסנטר עטיפת ספר
לא סתם שובב
"גלדיס, מעולם לא חיבבתי אותו במיוחד" הישרתי אליה מבט כאם אחת אל רעותה. "אני יודעת שהורים נוהגים לאמר לילדים, 'למרות שאני אוהבת אתך, אני לא תמיד מחבבת אותך', אבל איזו מין אהבה זו? נראה לי שבסופו של דבר, הכל מסתכם במשהו מעין: אני לא אדישה כלפיך. כלומר אתה עדיין יכול לפגוע בי, אבל אני לא מסוגלת לסבול את עצם נוכחותך" (עמ' 185).
על פי מה שמתארת אווה, שמקפידה לבקר את בנה בכלא בקביעות, קווין הוא באמת מפלצת. ילד שגורם לקורא להסס קצת לפני שהוא מפטיר "חמוד" בלתי מנומק לעבר עולל מקרי. אבל בכל זאת, יש גם משהו חשוד באמא שבטוחה שהילד בן החודש שלה בוכה כל הזמן כי הוא רוצה לנקום בה, או מתקשה להגמל מחיתולים מתוך לוחמה פסיכולוגית מתוכננת
על חוסר הוודאות הזה בונה שרייבר ספר מעמיק ומטריד בצורה יוצאת דופן. הקוראים נקרעים בין הזדהות עם אווה ותפיסתו של קווין כתינוקה של רוזמרי, לבין בחינה ביקורתית של האמהות שלה. אווה מייסרת את עצמה, ואת הקוראים, באודיסאה של הורה אמביוולנטי שמנסה בכל כוחו להעניק לילדו אהבה שאינה תלויה בדבר. גם אחרי שהוא כבר יודע בוודאות שהקטן כבר בטוח לא סתם שובב.
ברוחב יריעה וברהיטות מושחזת, משרטטת ליונל שרייבר פרופיל מפורט ואינטימי של משפחה שמרקיבה בשקט עד הפיצוץ. של הורות מעורערת, מילכודים בורגניים ושאלות מהותיות לגבי הטבע האישי של כל אדם, זערורי ככל שיהיה, ועד כמה אפשר להתחמק ממנו. הקריאה אינה מומלצת לנשים בהריון.
"חייבים לדבר על קווין", ליונל שרייבר, תרגום: עינת וינשטיין, הוצאת סאגה, 494 עמ'
עדכון אחרון : 24/7/2005 15:55
נא להמתין לטעינת התגובות
