אין כמו ילדה ראשונה
מה ההבדל בין נינט טייב לכל זמרת מוכשרת אחרת? זה לא הכישרון. זה אנחנו
מעולם לא פגשתי את נינט, אבל המפגש עם התופעה "נינטייב" היה מדהים. לפני קצת יותר משנה נפלה בחלקי הזכות לראיין את הראל מויאל, עוד תוצר שעלה לגדולה מכוח האס-אם-אס. בגוף הכתבה העזתי והשתמשתי בדימוי על נינט, שהתייחס לפיזיות שלה. נדמה לי שזה היה "עתירת בשר" או "עבת ירכתיים". להגנתי אוכל רק לומר שהיה זה לפני הדיאטה. מבול התגובות שקיבלתי, כולל מכתבים שוצפים וקוצפים, במייל ובדואר, היה מבהיל בהיקפו. התחושה היתה שפגעתי באחד מקודשי ישראל.
פחות משלוש שנים מרגע בקיעתה מהביצה, נינטייב היא סימבול, ארכיטיפ. קשה לשפוט מיתוס אחרי שנתיים ובכל זאת, מסתמן כי יש כאן תופעה חריגה, אפילו בטרם שילמה את המס המינימלי הנדרש מכל זמר/ת, קרי הקלטת דיסק. זה לא רק הקול העשיר, העיניים הבורקות או החיוך הקורן. זה חייב להיות הרבה יותר מזה. הסיבה שנינטייב הפכה לגדולה מהחיים ובלתי נגיעה, אינה טמונה בה עצמה אלא בטיב ההתקשרות בינינו לבינה. שכן יותר מכל מוצר טלוויזיוני אחר, נינט היא מעשה ידינו להתפאר. היא ש-ל-נו. היא היתה התוצר הראשון של תוכנית הריאליטי הראשונה אי פעם, מה שהופך אותה למעין ילד ראשון, ילדה שאנחנו ילדנו.
זו איננה התקשרות רגילה עם מישהו ששר היטב: זה הרבה יותר מזה. אנחנו גילינו אותה, כשעוד היתה נערה אלמונית וחסרת ניסיון. אנחנו אהבנו אותה, אנחנו שלחנו בשבילה אס אם-אסים לאלפים, באצבע שלנו. תחת ידינו המסמסות במרץ, היא הפכה להיות מפרי בוסר לסינדרלה שמורה היטב של יחסי ציבור. אנחנו היינו אלה שלהם הודתה בדמעות על הבמה בניצנים. אנחנו, בעצם, המצאנו אותה, הענקנו לה את ברכת הדרך, שלחנו אותה אל הטלנובלה הראשונה, וכשיציר כפינו החלה לקצור פירות ולהרוויח כסף, אנחנו פתחנו לה את חשבון הבנק המטפורי בסניף בתל אביב. לפיכך, נינט היא תוצר מובהק של ה"אנחנו" הזה, היא שלנו יותר משכל כוכב אחר אי פעם יהיה שלנו. היא מגלמת בדמותה את אהבת הקולקטיב.
ובגלל כל אלה, מבחינתנו, לומר מילה רעה על נינט יהיה גרוע יותר מרצח בן. מכיוון שאנחנו הזמנו אותה להישאר ונתנו לה גרין קארד נצחי בשמים הבוהקים של הכוכבות, כנראה כבר לא נוכל להגיד לה ללכת. עלינו להיות אכזריים מאוד כדי לנתק את חבל הטבור הזה בינינו לבינה. אנחנו לא נעשה זאת.
נינטייב היא לא רק הבת של השכן ממול, היא גם האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלך. ראינו אותה לראשונה בתוך אריזת צמר גפן, נערה דתית ובתולית, תמה והיולית מהדרום. על כן, לא אנחנו נחלל את תומתה. ההפך, נשמור אותה מכל משמר, כאילו היתה אתרוג נדיר. העובדה שנינט הגיעה מלמטה, כמעט הכי רחוק מהתל אביביות שאפשר - עיירת ספר דרומית, משפחה מזרחית חמה, בית ספר דתי, חינוך שמרני - רק משחקת לטובתה. היא לא "מיקה שדה", מעולם לא לקחה שיעורים בפיתוח קול, ולא למדה בתיכון לאמנויות. היא לגמרי "נטורל", ונטורל אנחנו אוהבים.
הסיפור של נינט הוא הסיפור של נערת הפרברים יפת העיניים, זו שלא היתה מתגלה לולא המעורבות הרגשית שלנו, זו שהשאירה מאחוריה בפריפריה עוד אלף נינטיות יפות ומוכשרות, שנידונו להסתובב שם עוד שנים ארוכות, מבלי שיידעו את ריחה של הצלחה או את מגע הצ'פחה של צביקה הדר. אבל נינט, בניגוד לכל השאר, התגלתה. היא קרעה את מעטה האלמוניות, וזה
נינטייב איננה מושלמת, וטוב שכך. חוסר המושלמות שלה הוא חלק בלתי נפרד מהפרסונה שלה, שאהבנו כל כך לאהוב. אין לה קול עוצר נשימה, אין לה גזרה מדהימה, אבל היא "טובה", היא "נקייה", היא "נאמנה". יש אפילו המכנים אותה "נינה". בדיוק כמו בתיאוריה העממית בדבר "יש נשים שהולכים איתן למיטה, ויש נשים שמתחתנים איתן", נינט היא מהסוג השני, וזה לכל החיים. כי נינט היא מאמא להמונים: חלומה של כל אם על רעיה לבנה, נורא "בסדר", לא מאיימת ולא יפה מדי. במין שגרה ברוכה, אנחנו מלווים אותה בשינויי התספורת, במדידת השמלה, בשלל הדיאטות, בפדיקור. אנחנו נאהב אותה בלילות הקרים, ונהיה משוכנעים שהיא מחכה לנו כשאנחנו יוצאים מהבית. אולי נבגוד בה עם נשים אחרות, אבל תמיד תמיד נחזור הביתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
