כמה קל לקטול את המוזיקה המזרחית

אביב גפן, הגאון שחיבר את הפזמון "הו אילנה, מילה שלך וסוף למלחמות", חושב שהמוזיקה המזרחית "משתלטת" ושהטקסטים שלה "מביכים"

פוריה גל | 8/3/2010 11:35

מכל מקום עולה עכשיו הטענה שהמוזיקה המזרחית משתלטת. מבשרי הטענה הם בעיקר שניים וחצי עיתונאים, המחזיקים בתפיסה של "פעם היה פה שמח, ועכשיו - מזרחים". בסוף השבוע האחרון הצטרף אליהם גם אביב גפן בראיון עם שלום חנוך במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות, כשעל השער נכתב בגאון: "שלום חנוך בראיון מיוחד על ההשתלטות המזרחית, אריק איינשטיין... ולמה הוא כבר לא מפחד למות".

השתלטות המוזיקה המזרחית, מסתבר, כבר הפכה לעובדה קיימת, ממש כמו חרדת המוות ואריק איינשטיין. אבל בואו נעצור רגע, מה זאת בעצם השתלטות? לפי מילון אבן שושן, השתלטות היא "תפיסת השלטון, השתלטות הצבא על המדינה" ו"התגברות, ניצחון". מדובר באקט הנעשה בכפייה, באלימות ובכוח, שבו גוף תוקפן כובש ומנכס לעצמו דבר אחר. מה הקשר בין "השתלטות" המוזיקה המזרחית לבין קנייה וצריכה, גדולה ככל שתהיה, של דיסקים, רינגטונים או כרטיסים למופע של משה פרץ בקיסריה? מכירים מישהו שהכריחו אותו לאחרונה לקנות דיסק מזרחי?

הטענה שהמוזיקה המזרחית משתלטת, מניחה מראש צד אחד תוקפן ואלים, וצד אחר פסיבי, חלש וקורבן, שנוהגים כלפיו באלימות. מעניין לציין שבישראל, דווקא לצד החלש והנגזל יש במות אינספור לזעוק חמס על כך ש"משתלטים" עליו. הטענה על השתלטות המוזיקה המזרחית, מניחה גם שקודם התנהלו חיינו במרחב תרבותי נייטרלי, חף ממאבקי כוח, שלא היו בו מיונים, הכתבות מלמעלה או סנקציות תרבותיות; מרחב שמעולם לא היה בו פלייליסט - מנגנון כוחני בפני עצמו - עד שבאה המוזיקה המזרחית ו"השתלטה".

המורד שלא מרד

אבל אין טעם להיתמם. בזמן האחרון נראה שמלחמת התרבות שהתחוללה כאן בשנות ה-50 חוזרת במלוא עוזה. ובמלחמה כמו במלחמה, מדברים על השתלטות, על אף שמדובר רק במוזיקה שאנשים צורכים ואוהבים מתוך בחירה. ובמלחמת התרבות הזאת אביב גפן בסך הכל מייצג את השבט שממנו בא.

מתברר שהמרד שלו לא הרחיק לכת הרבה מעבר לליפסטיק השחור והריסים המודבקים. כשמדובר במתן הכרה למוזיקה אחרת, שלא הבאת מהבית, גפן חוזר להיות מה שהוא באמת - הנכד של אחותו של משה דיין, בשר מבשרה של ההגמוניה, שחוזר לדקלם כמו תקליט שבור את אידיאולוגיית כור ההיתוך של מפא"י: יש רק תרבות אחת נכונה, טובה ולגיטימית, וכל השאר

הן תרבויות ירודות. אם הן מצליחות, זה לא מפני שאוהבים אותן ובוחרים בהן - זה מפני שהן משתלטות. בכוח.

תחושת "בעל הבית" לא נעלמה אפוא מקולו, למרות המרד שביים לעצמו. גפן הוא המורד שלא מרד, המורד הכי קונצנזואלי שההגמוניה הישראלית יכלה לסדר לעצמה, מורד שמוזמן לשיר עם ראש הממשלה בכיכר. באחד מרגעי השיא בראיון שואל גפן: "אני מתקשה להאמין ששלום חנוך לא חושב שהטקסטים שם ברובם פשוט מביכים?". הבה נסיים במילות שיר האהבה הידוע שחיבר גפן לאשתו הראשונה. "הו אילנה/ הו אילנה/ את כמו צבע של הקשת/ את כמו פרדס אחרי הגשם/ מילה שלך וסוף למלחמות". זה לא טקסט מביך. זו אמנות.