 |
/images/archive/gallery/566/828.jpg מאור ברזני
nrg מעריב  |
|
|
|
|
| מאור ברזני סבור כי דווקא משום שגאווה איננה חגיגה אלא מחאה לכל דבר ועניין, לאירועי הגאווה בירושלים יש חשיבות במאבק נגד הומופוביה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מצעד הגאווה אמנם נדחה עד לתום המלחמה, מועד שלצערנו אינו ידוע וכנראה גם שאינו כה קרוב, אך שבוע אירועי הגאווה בירושלים מתקיים כסדרו. מפליא לשמוע שוב ושוב את הטענות המוזרות כנגד קיום אירועי הגאווה עצמם בזמן המלחמה, אף ללא המצעד.
קחו למשל את יריד חוצות היוצר, שייפתח כסדרו במהלך השבוע ויתקיים בירושלים במקביל לאירועי הגאווה. ביריד יתקיימו מדי יום הופעות של אמנים רבים, יריד אוכל בינלאומי, הופעות אמנות ועוד. חגיגות של ממש. ביום רביעי הקרוב אף יצוין ט"ו באב וכל העיתונים כבר מלאים החל מסוף השבוע בהמלצות צרכניות לחגיגות ומסיבות. אף אחד לא הציע או חשב לבטלם וגם אני רחוק מלהציע זאת, אבל תמוהה בעיני ההיטפלות דווקא לאירועי שבוע הגאווה. כל האירועים בירושלים מתקיימים כסדרם, אין כל סיבה לדרוש את ביטול אירועי שבוע הגאווה. האם כנס בינלאומי רב דתי העוסק באמונה, קהילה וגאווה הוא חגיגה? האם כנס בריאות תקדימי, הראשון מסוגו בארץ, הוא חגיגה?
נדמה שהנסיון לתקוף את קיום אירועי הגאווה בצל המלחמה הוא נסיון של גורמים שונים לנגח את הקהילה ולהעמיק את ההומופוביה. אלו גורמים, שממילא מתנגדים לקיומם של אירועי הגאווה,
המצעד או להומואים וללסביות בכלל, ומביעים כעת את התנגדותם תוך ניצול ציני ולא ראוי של מצב המלחמה.
מפתיע עוד לגלות כי המשטרה, שטענה לחוסר בכוח אדם בשל המלחמה ולחוסר יכולתה לאבטחו, שוקלת בימים אלה ממש לאשר בקשות לקיום הפגנות של אלפים ויותר נגד המצעד בדיוק באותו היום בו אמור היה המצעד להתקיים. האם דחיית המצעד יצרה עודף כה גדול בכוח השיטור של משטרת ירושלים? אך אניח למשטרה לעת עתה.
חשוב לזכור, שעל אף שבאירועי שבוע הגאווה יש לא מעט חגיגה והרבה גאווה, ועל אף שישנם אירועים מגוונים של תרבות, במה קולנוע ועוד, מצעד הגאווה עצמו הוא אינו חגיגה. נכון אמנם, שיש במצעד אלמנטים של שחרור ושל חגיגת הגאווה – גאווה שמי ששואל על שום מה, בראש ובראשונה היא על שום חוסר הסירוב להתבייש מול המבקשים לבייש, שלא מביישים אלא את עצמם – אך חשוב להבין, שמצעד גאווה הוא קודם כל אירוע שנובע מתוך מחאה ומאבק ורק אחר כך הוא גם כיף וחגיגה. אנחנו נאבקים באפליה ומוחים על דעות קדומות וסטריאוטיפים, אנחנו מסרבים לשתוק אל מול מסע הסתה והכפשה, ולא רק מצד גורמים חרדים ודתיים, מסע הסתה שכבר הוביל לנסיון לרצח לפני שנה בדיוק.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| מתחם חוצות היוצר בירושלים. צילום דובי זכאי
| /images/archive/gallery/456/706.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
אם נחריש, לא תיעלם השנאה
|
|
|
 |
|
|
|
ישנם רבים המתנגדים למצעד בירושלים, גם בקהילה עצמה, ומעדיפים לראות את המצעד בתל אביב בטענה שמצעד בירושלים יוצר פרובוקציה מיותרת. אין כל ספק, שקיומו של מצעד גאווה בתל אביב חשוב וכבודו במקומו מונח ואין ספק כי יש לו ערך במובנים רבים ביותר, אך גם אי אפשר להתעלם מהעובדה שכמחאה, לא נותר לו כיום ערך רב. לא שלא צריך להיות לו ערך מחאתי, הוא פשוט כבר אינו כזה. תגובות כמו "כולה לרקוד חצי ערום על משאית, מה הגאווה פה?" מדגימות את ההשטחה ואת המסר שעובר במצעד הגאווה בתל אביב.
מעניין לשים לב, שאף אחד לא בא בטענות או טוען לפרובוקטיביות במצעדי האהבה המתקיימים בתל אביב מדי קיץ. במצעד האהבה רוקדים לא מעט סטרייטים וסטרייטיות ערומים למחצה על משאיות, כך שנסיון להשתמש בטיעון ה"חצי ערומים" רק כלפי מצעד הגאווה כדי לנסות לטעון לאי הלגיטימיות שלו זוהי היתממות במקרה הטוב או הומופוביה בתחפושת במקרה הפחות טוב.
קשה להיות רציני ולטעון באמת שהמצעד בירושלים הוא הפגנה של חוסר צניעות. כל מי שצעדו או ראו תמונות ממצעדי הגאווה שהתקיימו בירושלים בשנים האחרונות יידעו לומר כי אופיים שונה לגמרי מהמצעד בתל אביב. החל בהעדרן החיובי ביותר של משאיות המועדונים המייחצנים עצמם על חשבון מאבק הקהילה, דרך התחושה האמיתית של מצעד שהוא באמת מצעד של מחאה למען סובלנות ואף הפלא ופלא, גם הצועדים עצמם הרבה פחות "ערומים" כשהם צועדים בירושלים, במכוון או שלא. ואם ירצו, יבואו גם חצי ערומים, חם בקיץ.
ההסתה וההשנאה אינה נחלתו של הציבור החרדי והדתי בלבד ואינה נחלתה של ירושלים בלבד. אמנם לא כולם, אבל בהחלט ישנם חרדים ודתיים המלבים שנאה והומופוביה ולא מעטים מהם גם רבי השפעה במגזר. אך לא חסרים גם חילונים, שלרוב מכנים עצמם ליברלים, שסובלנותם נגמרת בדיוק ברגע שעולה שאלת הלגיטימיות. הטיעון מוכר ונשמע בגרסאות שונות של "אין לי בעיה עם הומואים, אבל למה אתם צריכים מצעדי גאווה? למה אתם עושים דווקא וסתם מעוררים עליכם שנאה גם ככה?" א/נשים יקרים – אנו לא מעוררים עלינו את השנאה, השנאה כבר נמצאת כאן ואנו באים לנסות להפחיתה, מה שקשה לעשות אם נאלם מולה דום. סירובנו להמשיך ולהסתתר מביא לעתים גם את השנאה כלפינו, שקיימת שם ממילא, להפסיק להסתתר. אם נחריש, לא תעלם השנאה ולא תפסק האפליה. גם כשפני השטח הם למראית עין על מי מנוחות, אין זה אומר שהקרקע שמתחת אינה רוחשת והומה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| "מה הגאווה פה?". המצעד בתל אביב. צילום: גיל חורב
| /images/archive/gallery/317/114.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
ממשיכים להסית - גם בעת מלחמה
|
|
|
|
|
|
|
המאבק אינו מתחיל או נגמר באירועים שנתיים, אלא הוא יומיומי ומתמשך כבר שנים רבות וכפי הנראה גם ייאלץ להמשך עוד זמן רב. אין לנו זמן אחר להאבק על זכויותינו ועל מתן תחושת "נורמליות" ולגיטימיות לרבבות אנשים המתחבאים בארונות הפחד והבושה.
על אף הכאב ועל המציאות הקשה בימים אלה, שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנה, לא נוכל למחוק את עצמנו "עד שיגיע הזמן", שכן תמיד יהיה מי שיאמר "זה לא הזמן". אנחנו נמצאים כאן גם כשהתותחים רועמים וגם כשהם שקטים, גם בשמחה וגם ביגון, בכל מצב ובכל מקום.
המלחמה לא מפריעה להסתה נגדנו להמשיך ברחובות ירושלים גם כיום, כפי שההתנתקות בשנה שעברה לא הפריעה להסתה פרועה כלפינו, שאף הובילה לנסיון רצח. המצעד אמנם נדחה לאחרי המלחמה, וטוב שכך. ההומופוביה, לצערנו, לא נדחתה, אפילו לא עד אחרי המלחמה.
מאור ברזני היה ממארגני יום המאבק הבינלאומי נגד הומופוביה (הבנ"ה) בישראל
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מהרהוריו של טוקבקיסט
|
|
|
|
|
|
|
היום נפסלה תגובה בערוץ הגאווה תגובה של מגיב אלמוני. מערכת nrg גאווה בחרה להביאה לקוראים, בגרסה מצונזרת, כדי שישפטו בעצמם מהי הומופוביה:
"אתם פשוט סטייה של הטבע! אתם מוטציה ואם כל התחלואה האנושית! גברים עם גברים! בא לי להקיא. צריך לסגור אתכם במחנות ולירות בכם כדור, זבל אנושי".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
