פותחים שולחן ב-NBA: החצאים האיזוריים, חלק 1
מי נמצא מתחת לרדאר בסדרה בין אוקלהומה סיטי לממפיס, מי יבלוט בקלאץ' בין הניקס לאינדיאנה, ומי בכלל פייבוריטית במערב? לקראת שתי סדרות חצי הגמר האיזורי שמתחילות היום, ח"י תשובות לשלוש שאלות
מיכה להב: נפתח בהתחכמות: סקוטי ברוקס. אפשר להמר שאם אוקלהומה סיטי תודח כבר בסיבוב הזה, הכסא של ברוקס ילהט – אם בכלל ימשיך להיות מחובר לספסל. מגיע לו. אפשר לתרץ ולהסביר שהוא קורבן של נסיבות. לא הוא החליט לוותר על הארדן, לא הוא פצע את ווסטברוק. מה זאת אשמתו?
זאת אשמתו כי הוא לא מציע חלופות. ההתעקשות על אותה שיטת משחק – עם רג'י ג'קסון כהיפסטר לייט – היא אשמת המאמן. חוסר היכולת לעשות את ההתאמות המפורסמות – זה המאמן שלא יכול. הפלייאוף, בלי קשר למצב הבריאותי של הסגל, בנוי כולו על היכולת להסתגל, להשתנות, להציג מראה שונה בכל סדרה ובין משחקים בתוך הסדרה. זה מה שמפריד בין אלופות לקבוצות טובות. הסתגלות ושינוי הן התכונות היחידות שבזכותן הת'נדר ינצחו. אם אין להם את היכולות האלה, זה על המאמן.
ערן סורוקה: נכון אתם מחזיקים בארון במשך שנה שלמה נעליים מיוחדות ליום מושלג, ואז מגיע יום אחד כזה, ואתם ממש מבסוטים שלא העליתם את הנעליים לבוידעם? אז קנדריק פרקינס. יש קבוצות בודדות בליגה שפרקינס יעיל מולן - כאלה המסתמכות על צמדי גבוהים, ואחת מהן היא ממפיס. נסו להיזכר בפרקינס עושה משהו בסדרה נגד יוסטון... אתם לא לבד. 21 עבירות, 20 ריבאונדים ו-12 נקודות. ולא שהוא אשם - לעלות עם פרקינס מול הסמול-בול של יוסטון זה כמו להשתמש בדיוויזיית טנקים כדי למעוך ג'וק שמטפס על הקיר.
מצד שני, ממפיס לא יכולה ללכת על סמול בול. כל המהות שלה היא משחק שעובר דרך שני הגבוהים - גם כשמייק קונלי נותן עונה נפלאה, מארק גאסול הוא עדיין הרכז הכי טוב שלהם. הגנטיקה כנראה עובדת; אחיו היה שחקן הפנים המוסר הטוב בליגה, לפחות בעשור האחרון. פרקינס יוכל לשים גוף ולמנוע מזאק רנדולף להסתער על ריבאונדי התקפה, פרקינס יוכל להציק למארק גאסול. עם המטרייה האווירית של איבקה לצדו, היכונו לשובו של הקנדריק.
סמי זליקסון: קנדריק פרקינס מקבל סוף סוף צ׳אנס לשמור על צמד גבוהים שהיריבה תלויה בהם לחלוטין, ובעיקר על מארק גאסול המעולה. פרקינס לא קיבל הרבה דקות נגד יוסטון וזיכרון הפלייאוף האחרון שלו הוא הסדרה החלשה והזועפת מול מיאמי. התנאים לא פשוטים, מארק הוא אחד הגבוהים הטובים בפלייאוף, וכשפרקינס מזייף בהגנה בעיות הכעס שלו עולות ופוגעות בשטף של הת׳נדר. ואין ספק שלראות את האשים ת׳אביט משחק במקומך זה מתכון בטוח לאובדן ביטחון מוחלט.
אודי הירש: טיישון פרינס. היתרון הגדול והברור של הגריזליס על כל קבוצה, כולל הת'נדר, נמצא מתחת לסל. השילוב בין יכולת המסירה והקליעה מחצי מרחק של מארק גאסול לבין הישבן העצום של זאק רנדולף מייתר את אופנת הסטרץ'-פור (פאואר פורוורד שהוא למעשה מספר 3 שעבר הסבה) שפשתה בליגה, והופך את ממפיס לקבוצה מהדור הישן, שהולכת קודם כל פנימה ורק אחר כך החוצה. ועדיין, כדי לנצח בליגה הזאת, עם ההגנות הצפופות, זו שבה המספר "2.9" (מספר השניות ששחקני הגנה יכולים להישאר בצבע) הפך לזעקה הנפוצה ביותר של המאמנים, צריך גם לקלוע מבחוץ.
בהקשר הזה, המספרים של פרינס לא משקרים: בארבעת הניצחונות של ממפיס על הקליפרס הוא קלע 10.8 נקודות ב-48 אחוזים, בעוד בהפסדים קלע 4 בלבד ב-20 אחוזים מהשדה. פרינס גם יצטרך לשמור בחלק מהדקות על קווין דוראנט, לפחות כשטוני אלן יתעייף, ומביא לסדרה יותר ניסיון בפלייאוף מכל שחקן אחר בקבוצתו. סדרה טובה שלו תסיר את סימני השאלה האחרונים סביב הטרייד המפתיע עם רודי גיי.
ערן שור: לא ברור אם זו הבשלות המנטלית, או השפעת העזיבה המבורכת של רודי גיי או אולי הפחד להימכר בעצמו לטורונטו בנזיד עדשים. דבר אחד בטוח: טוני אלן נמצא בכושר שיא בפלייאוף הזה. כל המספרים משודרגים מהעונה הרגילה וגם ביחס לסדרות העבר, אלן נמצא במוד אחר. חלפו הימים בהם אוהדי הסלטיקס (קבוצתו לשעבר) והגריזליס החזיקו אצבעות בתפילה שלא יאונה לקבוצתם כל רע בזמן שההתקפה עוברת דרכו. במידה והגארד, שאמור להיות חלק מ"חבילת ההגנה" שעוצבה לאמלל את דוראנט, ימשיך לקלוע בדאבל פיגרס באחוזים גבוהים, שום דבר בסדרה לא יהיה או.קיי עבור OKC.
שגיא רפאל: לשני שחקנים בסגל הגריזליס יש טבעות אליפות. במקרה, או שלא, מדובר בשני שחקנים דומים מאוד, שלא מקבלים יותר מדי תקשורת: טוני אלן (שעשה זאת עם הסלטיקס ב-2008), וטיישון פרינס (דטרויט, 2004). שניהם שחקני התקפה בינוניים (במקרה הטוב) ושחקני הגנה נשכניים, ועל שניהם יקום וייפול הסיכוי של הגריזליס לעבור את אוקלהומה סיטי. כנראה שזה לא מקרי שסן אנטוניו וממפיס בנויות באופן דומה: רכז תזזיתי (להבדיל כמובן), בולדוגים בכנפיים, וקו פנימי עבה. זה ההרכב שאמור להתמודד עם אוקלהומה סיטי ומיאמי, אלא אם כן יש איזה דוראנט/לברון/כרמלו להשכרה. אם אתה לא יכול לעצור אותם, נשוך אותם.
הירש: לצערי אני לא מאמן NBA, אבל אני יודע אצל מי מייק וודסון ישים את הכדור ביד: אצל כרמלו אנתוני. במהלך העונה הרגילה, הניקס שיחקו הכי הרבה מהלכי בידוד בליגה - ב-16 אחוזים מההתקפות. בפלייאוף, האחוז עלה ל-27, ואחוזי הקליעה מהשדה בהתאם: 41.2 אחוזים, הכי גרוע מבין כל 16 הקבוצות. משום מה, וודסון זנח את הפיק'נ'רול המרהיב והספייסינג הנהדר של העונה הרגילה לטובת משחק של כרמלו מול שאר העולם. פרנק ווגל יודע בדיוק למה לצפות. למרות הכל, הייתי שם את הכדור ביד של כרמלו, רק שכנראה הוא יפגוש חמישה זוגות ידיים בזריקה המכרעת.
להב: אני יכול לקבל את כרמלו אנתוני? הוא הרי נולד לקלאץ'. יכול לייצר לעצמו מצב קליעה יותר טוב מכל אחד אחר בליגה. תמיד רוצה את הכדור ביד. קצת הירו קומפלקס. מת על הרגעים האלה. ובשלב הזה בפלייאוף, רק עליו אפשר לסמוך שלא יעשה במכנסיים גם אם יצטרך לקלוע שלשת ניצחון כשנגמר הזמן במשחק 7. פשוט לא אכפת לו. אה, ובצד השני שידאג לשים עין על דייויד ווסט.
שור: אני מניח שהשאלה הפעם רטורית, אבל למען הסר ספק ניתן את התשובה המתבקשת והבלתי מתחכמת – כרמלו אנתוני. כבר מזמן מדובר בסוד הכי לא שמור של הדקות האחרונות: ג'ורדן, קובי, לברון, פירס, דוארנט, you name them – כשהמשחק על הקו ויש זמן רק לזריקה אחת, כולם החטיאו יותר משקלעו. כולם חוץ מאחד. בכל אתר עם סטטיסטיקה מקצועית תוכלו להיווכח כי מלו מוביל דרך קבע את דירוג השחקנים באחוזי הקלאץ'. היחידי שניתן להגיד עליו שהוא קלעי קלאץ' אוטומטי.
זליקסון: ג׳יי.אר סמית'. נתחיל בשיקולים הקרים והפרקטיים: במסגרת המצ׳ אפ המסתמן בין הגבוהים הלא מרשימים התקפית של הניקס לאלה הארוכים והאתלטים של הפייסרס, יחידת הרכזים הגריאטרית של הניקס מול היל ואוגוסטין המהירים יותר, והעובדה שפול ג׳ורג׳ הרוצח ינסה לתפוס את הצורה של בית החזה של מלו, במיוחד ברגעי ההכרעה, הבמה תישאר לג׳יי.אר. מעבר לזה, אין כמו ג׳יי.אר המעורער כדי לתת ליושבי הגארדן טיפול בחשמל ברגעי הקלאץ', ולשגע את חבורת הסאחים הארוכים בכנפי אינדיאנה. Let the madness begin.
סורוקה: ביל סימונס הגדיר זאת נהדר ביום שישי ב"גרנטלנד": כל הגדולה של הניקס העונה מתבססת על היכולת של כרמלו אנתוני ושל ג'יי.אר סמית' לקלוע זריקות איומות. השניים עובדים ברגעי ההכרעה בשיטת היד החמה, וכולם יודעים שגם אם מלו/ג'יי.אר יחטיאו, זה לא אומר שהם יפסיקו לזרוק.
מצד שני, באינדיאנה נראה שאין אף שחקן בולט, אבל אני אוהב את השקט הנפשי של ג'ורג' היל ברגעי ההכרעה. הסטטיסטיקה מראה שיש לו העונה 2.2 נקודות קלאץ', ראשון באינדיאנה, ב-44 אחוז שדה - נתון גבוה יותר מקווין דוראנט או מקובי בראיינט. שחקן שגרג פופוביץ' רצה בדראפט לא יכול להיות רע. אז תגידו, למה הוא ויתר עליו, הא?! בשביל קוואי לאונרד הנהדר. זה למה.
רפאל: אני רוצה לומר "כרמלו", אבל חושש. גם בריצת הפלייאוף הטובה ביותר של כרמלו (דנבר 2009) היה שם צ'ונסי בילאפס, והנטייה של כרמלו להסתפק בזריקות מרחוק בדקות האלו פשוט לא מספקת. אני רוצה לומר פול ג'ורג', אבל אין לו את הנסיון, והסדרה מול אטלנטה לא דרשה ממנו פעולות כאלו. אני רוצה לומר ג'יי.אר סמית', שכבר ניצח עבור הניקס משחקים בקלאץ', אבל מפחד לראות פייד אווי מעיגול החצי.
אני רוצה לומר דייויד ווסט, אבל הוא לא השחקן הזה. מכיוון שאני לא יכול לבחור בבריאן שואו (עוזר מאמן אינדיאנה) או באלן יוסטון (עוזר GM בניקס), אלך עם ג'ורג' היל בפייסרס וג'ייסון קיד בניקס. עם היל מדובר בנסיון שהוא צבר בסן אנטוניו, וברוגע שהוא משדר בדקות ההכרעה. עם קיד מדובר בשחקן שימצא את האופציה הכי טובה להגיע לשתי נקודות. הוא יודע שזה לא הוא, אבל הוא כבר ימצא דרך לשבור את ההגנה.
סורוקה: זהו גן עדן לחובבי רגשות נחיתות. יש כאן שלוש קבוצות משלושה מהשווקים הקטנים ביותר בליגה: סן אנטוניו היא בלתי-מוערכת-מספיק תמידית, אם כי יש שיגידו שאחרי חמש שנים בלי תואר אפשר להתחיל לשים כוכבית קטנה ליד התואר;
אוקלהומה סיטי איבדה חלק אינטגרלי מההתקפה (ובעיקר מההגנה) שלה, ושני פרשנים ב-ESPN בלבד מתוך 16 מעניקים להם את הכרטיס לגמר המערב; ממפיס היא קבוצת מכות ולכלוכים עם כוכבים פרובלמטיים לשעבר, אירופים או סתם פועלים שחורים; ובגולדן סטייט "אף אחד לא נתן לנו סיכוי נגד דנבר" היה הביטוי השני הנפוץ ביותר אחרי "גאד".
בין כל הלא-מספיק-מוערכות הללו, חייבים להעריך את כולן, אבל את סן אנטוניו קצת יותר. היא הקבוצה היחידה מהארבע שלקחה אליפויות, היא סיימה עם המאזן השני במערב והיתה מסיימת עם הראשון אם ממש היתה רוצה, והיא נקנקה את מה שנשאר מהלייקרס, נחה שבוע ועולה עם סגל די מלא. אז עד שיוכח אחרת, ספרס.
להב: חייב להיות סן אנטוניו. הניסיון, יתרון הביתיות (בהנחה שממפיס תדיח את אוקלהומה סיטי), העונה הנהדרת של דאנקן ופארקר, ג'ינובילי חזר, פופוביץ'. אם הייתי צריך לשים עכשיו כסף על קבוצה אחת במערב, זה היה על הספרס. רק כי הם ההימור הזהיר. גם כפייבוריטים הם מזכירים את המדים שלהם – אפורים, לא מעניינים, לא מושכים, אין ברק. פועלים יותר מדי לפי הספר. הם פייבוריטים רק כי הם הכי מתאימים להגדרה של המונח, כי הם נראים הכי טוב. כי מישהו צריך להיראות הכי טוב. ועדיין, בשלב הבא מי יילך נגד ההייפ של ממפיס?
זליקסון: אוק סיטי - בניגוד למה שהמספרים (המצוינים לכל הדעות) עשויים להגיד לנו, במקרים רבים, כמו למשל בגמר בעונה שעברה, ווסטברוק היה קרש בגלגלים של הת'נדר. הנטייה שלו לא לספור את הוראות המאמן, לחדירות חסרות סיכוי ביערות גפיים עבותים, ובעיקר להתעלם באופן מכעיס מיצרן הנקודות הטוב בעולם, גרמו לי להעביר את כל מאי שעבר בזעקות קרב על הטלוויזיה, והיוו את הגורם המרכזי להפסד של אוקלהומה סיטי בגמר.
בלעדיו דוראנט מנווט את המשחק, רג׳י ג׳קסון משיג מספרים נמוכים יותר אבל מתוך שטף המשחק, חוסר ההרמוניה הבולט בין האידיוט הממושקף לשאר חבריו נעלם כלא היה, ובלי עוד בלת"מים, הת׳נדר הם עדיין הפייבוריטים במערב.
שור: זמנים לא קלים עברו על ווסטברוק באוקלהומה. מספר הזריקות שלו למשחק ואיכותן
תמיד נבחנו תחת זכוכית מגדלת. ניהול המשחק, מספר איבודי הכדור וגם העניין הזה עם האופי היו נושאים לדיון פילוסופי עמוק, עד כמה הרכז הצעיר מועיל או מזיק לסופרסטאר שלידו ולקבוצה שטוענת לכתר. רצתה יד הגורל, וכל המקטרגים והמלעיזים יקבלו תשובה כבר בשבועות הקרובים לחלק מהקושיות.
על פי הקדימון נגד הרוקטס, החיים בלי ווסטברוק לא מיטיבים עם העומס שמונח על כתפיהם של הרעמים האחרים. בצד השני הגריזליס מגיעים מעודדים וחדורי אמונה שחסרון הביתיות לא יהווה פקטור בסדרה הזו. במצ' אפים לגריזליס יש זג על כל זיג של אוקלהומה, וגם סוכני ההימורים לא פראיירים ומנבאים סדרה שוויונית. בקיצור, לכו על משולש.
רפאל: הגריזליס לדעתי הם הפייבוריטים במערב. וכמו שזה נראה בסיבוב הראשון, לא בטוח שווסטברוק בריא היה משנה את זה. עם אלן ופרינס יש להם את השחקנים שיכולים להגביל את ווסטברוק ודוראנט. בלי ווסטברוק, אלן יכול לזרוע יותר הרס בקו האחורי הבעייתי של הת'נדר. אבל אלה לא רק שניהם, זה זאק רנדולף שמגיע בכושר מעולה לפלייאוף, וכמו שזה נראה במשחק השישי מול הקליפרס, עם קצת מוטיבציית יתר (עדיף על האדישות הרגילה). אלה קונלי וגאסול שהגיעו מפוקסים, וג'ארד ביילס שסוף סוף מצא את מקומו בליגה. ג'ון הולינג'ר יתברר כגאון (למי שפקפק עד עכשיו).
הירש: אחרי שנים ארוכות שבהן סן אנטוניו הייתה הקבוצה הפצועה, החבולה והמוכה בפלייאוף, הגיע הזמן שהפופוביצ'ים ייהנו מפציעה של שחקן אחר. העוצמה של ממפיס, הפייבוריטית להתקדם מולם לגמר המערב, מאיימת, אבל דאנקן וספליטר הם המצ'-אפ הכי טוב שאפשר לקוות לו מול גאסול ורנדולף, פארקר טוב יותר ממייק קונלי ופופוביץ' מתוחכם יותר מליונל הולינס. המפגש בגמר צפוי להיות מאבק בין שחקנים גדולים ומאמנים גדולים, בלי סקוט ברוקסים למיניהם שיפריעו.
הימורים (שתי הסדרות האחרות, כמו גם הניקוד מהסיבוב הראשון, יגיעו מחר):
הירש: 2:4 גריזליס, 3:4 ניקס.
להב: 2:4 גריזליס, 2:4 ניקס.
זליקסון: 2:4 ת'אנדר, 3:4 ניקס
סורוקה: 2:4 גריזליס, 3:4 פייסרס.
רפאל: 2:4 גריזליס, 3:4 ניקס.
שור: 2:4 גריזליס, 2:4 פייסרס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם