למה רציתי שמייקל ג'ורדן יפסיד?
לא היה לי שום רצון לקום בארבע בבוקר כדי לראות אותו עושה זאת שוב. כל פעם הוא העלה את דרגת הקושי, אבל הסוף היה ידוע מראש. הדבר היחיד שחיפשנו אצלנו, לשווא, היה קצת אנושיות
היו מטביעים מלהיבים יותר, היו סקוררים טובים יותר, ואולי אפילו שחקנים טובים יותר, אבל לא היו מנצחים גדולים יותר. השחקן היחיד ששלט בליגה בצורה דומה הוא ביל ראסל, אבל זה היה הרבה לפני זמני, לפני האינטרנט, לפני שה-NBA הפכה ל"ליגת הכדורסל הטובה בעולם".
מייקל ג'ורדן לקח בלעדיות על גביע האליפות ע"ש לארי אובריאן. כשהספיק לו הוא הלך לשחק בייסבול, כשדגדג לו הוא חזר בדיוק לאותה נקודה בה הפסיק. הוא לא ידע להפסיד, ולכן דאג לא להגיע לסיטואציה הזו. אין ספק ששיחקו לידו כמה מהשחקנים הטובים באותה תקופה, אבל בלעדיו הם הפסידו לניקס ולאורלנדו, ואיתו אף אחד לא ממש דגדג אותם.
וזה פשוט לא היה פייר. דור שלם של שחקנים גדולים נאלץ להסתפק בקריירה טובה. צ'ארלס בארקלי, קווין ג'ונסון, קרל מאלון, ג'ון סטוקטון, גארי פייטון, אלונזו מורנינג (שני האחרונים לקחו אליפות בשלהי הקריירה כשחקני משנה), פטריק יואינג.
שחקנים ששמם יוזכר לעד עם כוכבית, וכל חטאם היה ששיחקו ב-NBA באותה תקופה עם השחקן שלא ידע להפסיד (ואולי רצוי לשנות את הכוכבית מ"אין אליפות", ל"שיחקו באותה תקופה עם מייקל ג'ורדן").
זה היה לא אנושי, זה היה לא סביר, זה היה לא נתפש. לא היה לי שום רצון לקום בארבע בבוקר כדי לראות אותו עושה את זה שוב, לצפות בסרט עם סוף ידוע מראש.
בשעות הקשות, ברגע הזה שהשעון מצלצל, והראש עדיין כבד מהשינה, המחשבה היחידה שעברה בראשי היתה האם זה שווה את המאמץ? למה שהפעם זה יהיה שונה? כל פעם מייקל העלה את דרגת הקושי, אולי כי רצה להשאיר אותנו באשליה, אולי כי זה הוציא ממנו יותר. כל פעם מייקל התעלה על עצמו, ועלה לדרגה חדשה.
האליפות הראשונה שלו היתה בסימן הנקמה המתוקה בבד בויז, והעברת הלפיד מעידן מג'יק ובירד. אחרי שנים שהוא חטף מכות מהפיסטונס הוא הביס אותם ללא תנאי, ובשלב הזה אפילו אני עודדתי אותו. האליפות השניה הייתה בסימן תזכורת מכאיבה לאוהדי הטריילבלייזרס לכך שוויתרו עליו. גם מול הקבוצה המאוזנת של פורטלנד ג'ורדן לא התקשה, וזה התחיל לדקור.
האליפות השלישית היתה שברון לב מוחלט לאחר החץ שתקע בלב של פניקס. כמה שבארקלי רצה, מייקל רצה יותר. פניקס נתנה פייט יוצא מהכלל, אבל זה לא הספיק. האליפות הרביעית הייתה בסימן דז'ה וו, הראשונה אחרי שמייקל חזר לליגה, מול שון קמפ ופייטון. החמישית כבר הייתה
אחרי זה הגיעה ההשבתה, הפרישה והחזרה. אבל מהרגע הראשון בו הוא לבש את מדי הוויזארדס היה ברור שזה לא אותו שחקן. רציתי לראות אותו מפסיד בשיאו, לא בזקנתו. הילדים שהוא שיחק איתם לא כיבדו אותו, ולא ידעו איך להתייחס לדחף הבלתי נשלט שלו לנצח. אני שמח שמייקל לא בליגה היום.
בליגה בה אל ג'פרסון אומר אחרי תבוסה ביתית ב-45 הפרש: "היינו יכולים לשחק עם מייקל ג'ורדן בשיאו הלילה, וכמו שנראינו זה לא היה משנה". זה היה משנה, כי מייקל בשיאו היה בועט לשחקנים שלידו בתחת כל כך חזק, שהם לא היו מעזים להפסיד בכלל. אני שמח שהוא לא צריך לסבול שחקנים כמו דווייט הווארד, שהיה מוציא את מייקל מדעתו.
אז למה רציתי שיפסיד, כשהרבה יותר פשוט היה להנות מהצפייה בשחקן הגדול מכולם? כי גם אני רציתי To Be Like Mike, הסיסמה בקמפיין שלו לגייטורייד. אז הוצאתי את הלשון ונעלתי את הנעליים, אבל שם בערך נגמר הדמיון, במיוחד כשבאותה תקופה לא היה אפשרי להשיג גייטורייד בארץ. אז רציתי שהוא יפסיד, כדי שמייקל ג'ורדן יהיה קצת יותר כמוני.
BE LIKE MIKE
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם