"אני לא חזקה פיזית, אלא מנטלית"
מרים בר-און מת"א, רק בת 22, היא המשתתפת הצעירה ביותר בתחרות איש הברזל שתיערך החודש באילת
"אישה מברזל בעטיפה של ממתק", היה הדבר הראשון שחלף בראשי ברגע שהספורטאית הצעירה החלה לספר מדוע נכנסה לאחד התחומים הגבריים לכאורה בעולם הספורט - תחרות איש הברזל.
"כששמעתי על התחרות הזאת, מיד שאלתי את עצמי כמה קשה זה כבר יכול להיות. כשהסבירו לי כמה זה קשה, החלטתי לבדוק עד כמה אני חזקה", סיפרה על הרגע שבו החליטה ללא מחשבה מיותרת להיכנס לתחום לפני כשלוש שנים.
אבל מעל לכל, בר-און חיפשה את האתגר, את הדבר שאולי ישבור אותה, את מה שיוכיח לה עד כמה היא אנושית. אך במקום ניסיון כושל שאמור היה לנפץ את האשליה, היא הלכה על כל הקופה והחלה למתוח את הגבולות שחשבה שיש לה.
"הסתקרנתי", היא מודה. "כאדם אתה רוצה לחשוב שאתה חזק מספיק כדי להתמודד עם אתגרים ורציתי לראות עד כמה אני יכולה. זה לא נשמע אנושי ואולי משם גם נובע שם התחרות. אתה הופך מבן אנוש למכונה, למשהו לא אנושי, משהו שבטבע שלך כאדם לא אמור להיות".
זה התחיל בטריאתלון ספרינט לנשים בהרצליה לפני כשנה וחצי בלבד. אז היא צלחה 750 מטר בשחייה, 20 קילומטר באופניים וקינחה בחמישה קילומטרים ריצה. התחרות לא הייתה קלה, אבל גם לא מספיק כדי לגרום לנערה התל אביבית לסגת, והיא החמירה את משטר האימונים.
זה המשיך בטריאתלון אולימפי, שבו המרחקים כפולים מהקודם ולאחר מכן לחצי איש ברזל, כששוב הוכפלו המרחקים. עכשיו היא מתכוננת לאתגר הקשה מכל: תחרות איש הברזל שתתקיים בקרוב באילת ונחשבת לאחת מהקשות בעולם.
"תמיד הייתי היפראקטיבית", היא התחילה להסביר מדוע לא נכנסה לעבוד בעסק המשפחתי, כפי שרבים אחרים היו עושים במקומה. "אבי מאוד רוצה שאתחיל לעבוד במלון, מבחינתו כמה שפחות משכורות ייצאו החוצה יהיה יותר טוב. אבל המשפחה שלי מורכבת מאנשים מאוד דומיננטיים. בכלל, משפחה ועסקים זה משהו שצריך
ובאמת, אותו אופי משפחתי שהיא מדברת עליו משתקף מהדרך שבה היא מנהלת את זמנה. אין לה מאמן והיא גם לא מוכנה שיהיה כזה. גם אין לה סדר אימונים קבוע, אלא אחד שהיא מחליטה עליו, על הדרך. כך גם נראים לימודיה, כשבאופן טבעי בחרה באוניברסיטה הפתוחה כמוסד המועדף עליה.
בכל בוקר, קצת אחרי השעה חמש וחצי, היא כבר מחוץ לבית רוכבת על האופניים. לאחר רכיבה אינטנסיבית בת כשלוש שעות, היא חוזרת אל הבית, פותחת את הספרים ומתחילה ללמוד. כשהישבן מתחיל להירדם, היא יוצאת מהבית לאימון נוסף של שחייה או ריצה ואז שוב חוזרת לספרים. "אני לא רק לומדת ומתאמנת, אני גם עובדת שלוש או ארבע פעמים בשבוע", היא נזקפת בהתגוננות, אך עד מהרה מתברר שגם עבודתה היא סוג של אימון - מדריכת ספינינג.
נראה שהפעם שבה הבינה באמת עד כמה היא רוצה להמשיך במה שהיא עושה הייתה באופן מפתיע לפני פחות מחודשיים, בזמן אימון ריצה בכבישי עמק יזרעאל. "זה היה בשבת, בשעת בוקר מוקדמת, שעה שאתה רואה בה רק ספורטאים. רצתי לבדי מול הנוף עוצר הנשימה הזה כשבשלב מסוים עקפה אותי קבוצת רוכבי אופניים. רוכבי כביש כמוני, כאלו שאני יודעת מה עובר להם בראש. פתאום, משום מקום, התחלתי לבכות. הייתי מאושרת, ידעתי שטוב לי, שהגעתי למקום הנכון בחיים שלי".
"פחות מחודש לפני זה רכבנו בהרי האלפים באירופה", היא ממשיכה לספר. "טיפסתי על ההר עם האופניים ובכיתי מכאב. זה לא אנושי. אבל אחרי סבל רב, כשהגעתי לפסגה, הכל השתנה. זאת חוויה שמכניסה אותך לפרופורציות. אחרי דבר כזה אתה מבין שגם כשאתה נמצא במקום קשה, במצב שנראה בלתי אפשרי, הפסגה הבאה יכולה להיות קרובה ושום דבר לא ייקח לי את זה".
היה זה סיפורם של ריק הויט ואביו דיק, ממדינת מסצ'וסטס בארצות הברית, שגרם לבר-און להאמין ביכולות שלה. בזמן לידתו של ריק נכרך חבל הטבור סביב צווארו, דבר שגרם למחסור בחמצן ובהמשך לשיתוק מוחין. עצת הרופאים לדיק וג'ודי אשתו הייתה להשאיר את הילד בבית החולים, כיוון שלעולם לא יוכל ליהנות מחיים נורמליים, אך הם סירבו וגידלו אותו בביתם.
כשהגיע לגיל 15 ביקש הבן מאביו להשתתף במרוץ צדקה בן שמונה קילומטרים למען נער מבית ספרו שנפגע בתאונה. "ככה הם רצו ביחד, כשהבן בכיסא גלגלים והאבא דוחף אותו", בראון מספרת כשניצוץ נדלק בעיניה. "האבא ממש לא היה אצן והם הגיעו אחרונים, אבל הם הרגישו כמו אלופים באותו היום. מאז הם מתחרים מוכרים מאוד, אולי המוכרים ביותר בתחרויות האלו, ועברו יחד כבר עשרות טריאתלונים".
לסיפור על האב האמיץ ובנו היא התוודעה במהלך קורס מד"סים שנשלחה לעשות במכון ויצמן במהלך שירותה הצבאי. מטרתו של הסרט הייתה להראות לחניכי הקורס שהחסם הפיזי נמצא גם הוא רק בראש, ונראה שמאז המסר לא מפסיק להדהד בראשה. "אני חושבת שהתחרות הזאת היא לאנשים חזקים במיוחד מנטלית, לא פיזית", היא אומרת, "אני לא בחורה חזקה במיוחד, אבל משהו בראש שלי חזק, ואת זה קיבלתי מאבא".
אביה של מרים, אלי, נפגע במהלך מלחמת יום כיפור. מחלה שהתפרצה אצלו בעקבות המלחמה גרמה לו לאבד אט-אט את ראייתו, עד שהתעוור לגמרי. אך למרות זאת, הוא הצליח להשתקם ולנהל חיים מלאים. "אבא הוא דמות מאוד דומיננטית בחיים שלי ושל האחים שלי, הוא זה שעזר לי לקבל פרופורציות בחיים".
כשהייתה בת 14 התגרשו הוריה והיא עברה להתגורר עם אמה בצפון הארץ. לאחר פחות משנה החליטה לחזור לתל אביב, לבית אביה. "אבא דאג לכל מה שהייתי צריכה מבחינה כלכלית", אמרה כשהיא מדגישה את המילה האחרונה במשפט, "אבל נערה מתבגרת עדיין צריכה את אמא שלה. היה לי קשה מאוד עם זה שהיא לא שם, אבל זה עשה לי רק טוב. העצמאות, אף שהייתה כפויה, רק חישלה אותי".
חברות כמעט שאין לה, בעיקר חברים וגם הם מבין המתאמנים איתה לתחרויות. "חברות זה נושא בעייתי", היא אומרת כשעל פניה חיוך. "אין לי זמן לחברות. אבל בוא נדבר על חברים באופן כללי, כאלה יש לי הרבה. רובם מהספורט. הם רוכבים איתי, שוחים איתי ורצים איתי, בדרך אנחנו מדברים על הכל. מעבר לזה היום שלי די עמוס ואין לי כל כך זמן להכניס אנשים נוספים לחיים".
למרות זאת, את מתחרותיה העתידיות היא מצאה זמן להכיר. אולי דווקא בשל היותה המתחרה הצעירה ביותר בארץ, או שמא בשל חוסר הניסיון, פתחה בר-און בצעד יוצא דופן והתקשרה לכל אחת מהמתחרות והציגה את עצמה. "רציתי להכיר אותן", היא אומרת.
"חלקן היו די סנוביות ולא שיתפו פעולה, אבל עם אחרות היה דווקא נחמד ועם חלקן אני אפילו מתאמנת היום לתחרות. אין לי בעיה לעשות את זה כי אני מראש לא באה עם אינטרס אחר חוץ מאשר להכיר טוב יותר את עצמי. אין לי ספונסרים לפרסם ואין לי עסק לקדם, אני רק רוצה לחלוק את החוויה הזאת עם אחרים. אני מרגישה שאני חייבת למשוך אנשים נוספים לחוויה הזאת, שאני בטוחה שתתרום לחיים שלהם. זה רק נראה כמו ספורט, אבל זו בעצם גישה לחיים".
הנשים בתחרות איש הברזל כבר שברו השנה שיא אישי-מגדרי, כשמספרן בתחרות הנוכחית מגיע ל-70 מתוך 500 המשתתפים. התחרות השנתית באילת, המתקיימת השנה בפעם ה-12 תחת השם "ישראמן נגב", נחשבת לאחת מעשר הקשות בעולם. ארבעה קילומטרים שחייה הם רק שלב החימום בתחרות.
אחריהם יפתחו המשתתפים ברכיבת אופניים בת 180 קילומטר ויקנחו בריצת מרתון מלאה של 42 קילומטר. מדובר באחת מהתחרויות שנחשבות לקשות בעולם, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה הנפשית.
לאלו הסבורים שלא יצליחו לסיים את מקצה העינויים המלא, ניתנת האפשרות להשתתף במקצה "חצי איש ברזל", בו יתחרו בשלושת ענפי הספורט, אך לחצי המרחק. לילדים נפתח השנה לראשונה מקצה "ישראקידס" או "ילדי הברזל", וכמובן שהמרחקים אותם יצלחו יהיו קצרים משמעותית.
התחרות השנה תתקיים ב-21 בינואר וישתתפו בה מתחרים מכל העולם. הזמן הממוצע והבלתי סביר לאדם רגיל, בו יעברו המתחרים את המרחקים האדירים, נע בין תשע ל-16 שעות. מי שלא יספיק להגיע לקו הסיום לאחר 17 שעות מרגע ההזנקה יורד מהמסלול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם