הים הסוער כמשל: כמו אז, גם היום אני רגוע למרות ה-ALS
אני מאוד אוהב את הים. יום אחד יצאתי יחד עם חבר טוב לשייט סוער. הגלים הגיעו לגובה של שלושה מטרים, ואיש לא היה במים. חשבתי שאין טוב מזה. לבסוף יצאנו ובמהלך השיוט התהפכנו כשאני באמצע התקף אסטמה. לחברי היו שתי ברירות, והוא בחר להציל אותי. ואני? ידעתי שהכל יסתדר. כמו עכשיו
אתם בטח זוכרים גם שבפוסט האחרון כתבתי על תחושות התסכול ותהליכי האבל לנוכח איבוד היכולות הבסיסיות בחיים שלי.
ובכן, לפעמים צריך לגייס את ההכחשה כדי לעבור את תקופת הדכדוך. לכן, חשבתי שבמקום לשוב ולהלאות אתכם בסדר היום המייגע שלי ובתחושות התסכול, הייאוש הרגעי, הפחד, המרירות והצער, אחרוג מתחומי המחלה הארורה ואספר לכם קצת על עצמי כפי שהייתי בימים אחרים - צעיר ושובב הרבה יותר.
לפעמים ההיזכרות בעבר מהווה תרופה לא רעה למדווי הווה. כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי שריטה עמוקה בנושא הים. התחביב הזה מאוד ממכר. בזמנו הייתי שותף בסירת מפרש זריזה ששמה המקצועי הוא קטאמארן. למי שלא מכיר - מדובר בכלי שייט עשוי משני גופים, שהם למעשה שתי סירות ארוכות וצרות המחוברות במקביל זו לזו וביניהן נמתחת יריעת ברזנט עליה יושבים השייטים.
במרכז הסירה, קרוב לחלקה הקדמי, מזדקר לו תורן גבוה במיוחד וממנו נמתחים מפרשים ענקיים. למעשה, המבנה הכפול ורוחבה של הסירה, למעלה משני מטרים, מעניקים לה יציבות בלתי נתפסת כמעט, ומאפשרים שטח מפרשים גדול כמעט כפליים מזה של סירה חד גופית במימדים דומים, וזאת בלי החשש מהתהפכות. בקיצור, זו סירה שהיא חיה רעה. אוהבת רוחות עזות, הטיות משוגעות ומהירות מטורפת.
והנה מעשה שהיה לי עם אותה קטאמארן. יום אחד, בשלהי הסתיו, הגענו חברי הטוב אדי (שותף קבוע להפלגות יחד עם חבר יקר נוסף בשם עומר) ואני למרינה בתל אביב. הים היה פרוע מתמיד. רוח צפונית עזה הסעירה את חלקת המים, העלתה בה גלים גבוהי קומה ובה בשעה קטמה את בלוריותיהם והלבינה אותן בקצף רוחש.
"אין סירות בים", חשבתי בליבי. "מה קורה לכם ידידיי השייטים, תראו איזה ים נפלא!". הבטתי באדי בחטף והבחנתי בזיק עיניו במה שבוודאי נשקף גם מאלו שלי. לשנינו היה את המבט הזה, הנוצץ מתאוות ההרפתקה, השש אלי סער וריחוף.
גם אני וגם אדי התלהבנו מיד מתנאי הים, מהרוח השורקת, מהגלים בגובה שלושה מטרים שהתיזו ושצפו ומהגיאיות העמוקים שביניהם. פנטזיה למיטיבי שוט. הבטתי שוב באדי ולא היה עוד צורך במילים.
וכך אכן היה. ומה אומר לכם ידידיי - הפנטזיה התממשה במלואה. הסירה טסה מפסגה מקציפה אחת אל זו שאחריה, חותכת כסכין חדה במים, נוטה על צידה בזווית מסוכנת ומעוררת ריגוש שאין שני לו. אדי ואני קשרנו את עצמנו לתורן והתייצבנו על שפת הסירה, מותחים את גופנו אל מחוץ לה כדי לאזנה, שלא תתהפך אל מול משבי הרוח האימתניים הנושפים וממלאים את מפרשיה.
כך הפלגנו לעומק הים, קוראים קריאות אושר כל אימת שהסירה ניתרה בן הגלים, כאילו דוהרים על סוס פרא, מעופפים על גב המשברים. מה אומר, בהפלגה ההיא הייתה תחושה מיוחדת, שהנה אנחנו גוברים על איתני הטבע. אלא שלטבע רצון משלו. הכיף הגדול נגמר כשבסיבוב אחד לא מחושב מול משב רוח חזק במיוחד התהפכה הסירה על צידה.
סירות מפרש כמו זו שלנו מתהפכות תדיר. שייטים מנוסים לא ממש מתרגשים מזה. יש לנו תרגולת להפוך את הסירה בחזרה ולשוב להפליג כאילו לא קרה דבר. וכך אכן ניסינו לעשות. אבל אז, בדיוק באותו הרגע, התחלתי לסבול מהתקף אסטמה (אני חי עם אסטמה מילדות). אדי, שראה אותי מחוויר ומתקשה בנשימה, צעק לעברי: "סגור טוב את חליפת ההצלה ותצוף על המים. אל תאבד כוחות. תירגע. שמור על הנשימה ותישאר שם".
ואני "נשארתי שם". אבל שוב, הים לא מתחשב בכוונות אנושיות. בעוד אדי ממשיך להיאבק בגבורה בסירה ההפוכה, מול הגלים הגבוהים והרוח העזה, נסחפתי הרחק מהסירה.
במילותיו של אדי מאוחר יותר באותו היום: "מצאתי את עצמי ניצב בפני שתי אפשרויות, כל אחת איומה מהאחרת. להישאר עם הסירה, לשמור על עצמי ולחשוב מה להגיד אחר כך לאשתך ואיך הילדים יגדלו בלי אבא. והאפשרות השניה לעזוב את הסירה, לשחות אליך, ולקוות שמה שכתוב בספרים נכון, שבשניים הסיכוי להגיע לחוף מבטחים גבוה יותר".
למעשה אדי לא חשב פעמיים. הוא עזב את הסירה ושחה מיד לעברי. כך מצאנו את עצמנו בלב הים הגועש, כארבעה ק"מ מהחוף, אני באמצע התקף אסטמה ואדי צף לידי. קשה לי להסביר את זה, אבל אז, כמו היום, היה בי איזה רוגע לא מוסבר.
איזה ביטחון שנצא מזה בריאים ושלמים. כאילו אמונה ותקווה נמצאו בי דווקא במצב שהפאניקה והיאוש מתאימים לו. אני מניח שהעובדה שאדי ידע לומר שאנחנו נסחפים לכיוון החוף (אדי הוא טייס קרב ובעל נסיון רב בניווטים) עזרה גם היא.
אופטימיות היא נכס שאין לו תחליף. עובדה, אני כאן ומספר את הסיפור. ובאותה רוח - אני מאמין כי קרוב היום שבו תימצא תרופה ל-ALS. אם לא מרפא מלא, לפחות תרופה מעכבת. מן האמונה הזו נובע הכוח להמשיך ולהתמודד אל מול הקשיים והאכזבות ולחיות ולשמוח חרף כל המכשלות שבדרך.
הכותב הוא איש היי-טק שחייו קיבלו תפנית כשאובחן כחולה ALS. מאז הוא מנסה למצות את חייו עד תום ולהרדים את המחלה שכל כמה זמן מנצחת בקרב נוסף במלחמה על החיים - עד שתמצא תרופה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם